×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) יו״ט שחל להיות בע״ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(א) יו״ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת משנה ברפ״ב דביצה (טו:) ופי׳ רש״י לא יבשל בתחלה להיות תחלת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם י״ט יהא תחלת בישולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל:
(ב) ומה שכתב דהיינו דוקא בקדירה בפ״ע דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה נתבאר בסי׳ תקכ״ג ויתבאר עוד בסימן זה:
(ג) ומה שכתב אבל מבשל הוא לי״ט ואם הותיר הותיר לשבת שם במשנה והיינו לומר דיכול לבשל כמה קדירות לצורך י״ט ואם הותיר הותיר לשבת ופי׳ רש״י ובלא הערמה כדקתני לקמן:
(ד) ומה שכתב וע״י עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת שם במשנה ועושה תבשיל מעי״ט וסומך עליו לשבת ופירש״י עושה תבשיל לשם עירוב ושיילינן בגמרא מ״ט אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי״ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת ק״ו מי״ט לחול. ופירש״י מ״ט. למה תקנו עירוב: כדי שיברור וכו׳. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל לי״ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י״ט כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת אא״כ התחיל מבע״י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק״ו דמי״ט לחול לגמרי לא:
והרמב״ם כתב י״ט שחל להיות ע״ש אין אופין ומבשלין בי״ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד״ס כדי שלא יבא לבשל מי״ט לחול שק״ו הוא לשבת אינו מבשל כ״ש לחול ולפיכך אם עשה תבשיל מעי״ט שהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי״ט לשבת ה״ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא ע״ת.
וכתבו ההגהות על מ״ש ואיסור זה מד״ס אבל התוס׳ וכל רבותינו מצרפת פי׳ דהכנה לרבה אסורה מן התורה אפי׳ מי״ט לשבת כגון היכא שאינו יכול ליהנות ממנה בי״ט כגון סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר ואפ״ה מועיל ע״ת דרבה לטעמיה דאית ליה הואיל והא דאמר רב אשי כדי שיאמרו וכו׳ על טעם העירוב קאמר שלכך נתקן כדי שיאמרו וכו׳ וכן פ״ה וכ״כ בס״ה ע״כ.
וכתבו התוס׳ בריש ביצה תימא הואיל והכנה מדאורייתא היאך אופין ומבשלין מי״ט לשבת וכ״ת על ידי ע״ת וכי אתי תקנתא דרבנן ועוקר הכנה דאורייתא ונ״ל דרבה גופיה אזיל לטעמא דאית ליה הואיל ואפי׳ לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ע״כ. ובאמת שדעת הרמב״ם מבואר בגמרא פ׳ אלו עוברין (פסחים מו:) דאמרינן התם מדאורייתא צרכי שבת נעשים בי״ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי״ט לחול וכיון דאצרכוה רבנן ע״ת אית ליה היכרא ואע״ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע דמאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא ל״פ והתוס׳ צ״ל שסוברים שאע״פ שאינו מפורש בגמרא שחולקים בכך מ״מ לרבה לא שאני ליה בין מי״ט לשבת למי״ט לחול:
כתב הרמב״ם למה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מע״ש משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי״ט מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה ע״ת.
וכתב ה״ה כבר נתבאר בפ״א מהלכות עירובין למה נזכר בהיכר החצירות עירוב ומדעתי שהוא סובר שע״ז ג״כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב״ד כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על י״ט לעשותו יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך ונכון הוא עכ״ל:
(א) האם צריך לערב פת לאפות ותבשיל לבשל או דסגי בתבשיל. הטור והב״י בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאור בביצה כב, ובביצה כד, כתב דבעי גם פת, והביא כן מהלכות גדולות של רבי שמעון קיירא, והראב״ד בהשגות על המאור שם בביצה כב, כתב דהמנהג להצריך גם פת, והרמב״ן במלחמות שם, כתב דאין ראיה גמורה מדברי רבי שמעון קיירא, וכתב הרמב״ן דסגי בתבשיל, וסמ״ק מצוריך במצוה קצב אות שע, הביא להלכה את דברי ר״ת שהצריך פת ותבשיל, והמנהיג בהל׳ יו״ט סי׳ צו, ובתשלום המנהיג, הביא דרש״י בתשובותיו ס״ל דצריך לערב גם בפת, וכתב המנהיג דכן מנהג כל ישראל, ומאידך המנהיג ס״ל דאין צריך, וכן הביא מרב אחא משבחא וכתב דכן נראה מדברי הרי״ף, ע״כ, וכ״כ רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ ב, דסגי בתבשיל, וכן מבואר מדברי ראב״ן בביצה פרק ב׳ ד״ה ושיעור, ושבולי הלקט בשבולת רמו, הביא דהעיטור והרי״ף ס״ל דסגי בתבשיל, וכן הסכים שבולי הלקט והביא דהכי איתא בתוספתא, אמנם כתב דהמנהג לעשות גם פת, ושבולי הלקט שם, הביא תשובה מרבינו יצחק ב״ר יהודה שכתוב בה דסגי בתבשיל ומורי היה נוהג אף בפת, ע״כ, ולפי מה שכתב שבולי הלקט בהמשך מתבאר דהיא תשובה מרש״י דס״ל לרש״י דסגי בתבשיל והביא רש״י דמורו רבינו יצחק ב״ר יהודה נהג בפת ותבשיל, ע״כ, וכן רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ ב, כתב דרבינו יצחק ב״ר יהודה ס״ל דצריך פת ותבשיל, והריטב״א בביצה טו: ד״ה ואסיקנא דתבשיל, כתב דסגי בתבשיל וכתב דכן דעת רש״י, ע״כ, ומזה מבואר דמה שכתב המנהיג דרש״י ס״ל דצריך גם פת אינו מדוייק דרבו של רש״י הכי ס״ל ולא רש״י גופיה. נמצא בידינו דהמנהג ברוב המקומות ור״ת והמאור וסמ״ק ורבינו יצחק ב״ר יהודה וה״ר שמשון הזקן והמרדכי ס״ל דבעינן גם פת, ומאידך ר״י ורב אחא משבחא והרמב״ן והרשב״א והרי״ף והרמב״ם ורש״י והריטב״א והעיטור ורבינו ישעיה ושבולי הלקט והמנהיג והר״ן והמ״מ ומקצת הגאונים ס״ל דסגי בתבשיל. שבולי הלקט בסוף שבולת רמו, כתב דהעושה עירוב גם בפת אין צריך שיהיה שלם ומהני בפרוסה אמנם טוב לעשות שלם כדי לברך עליו המוציא ולעשות בו ב׳ מצוות, ע״כ.
עדשים שבשולי הקדירה ושמנונית שעל הסכין דמהני לעירוב תבשילין האם צריך לייחדם לכך מערב יו״ט. הב״י בסעיף ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רמו, הביא להלכה מרש״י ומרבוותא דצריך מערב יו״ט.
האם מותר לכתחילה לסמוך על עירוב של גדול העיר. הב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי המאור בביצה כה, מבואר דמותר, וכן מבואר מדברי ראב״ן בביצה בריש פרק ב׳, וכתב ראב״ן דהני מילי למי שסומך לכתחילה על גדול העיר אבל אם אינו סומך אלא הוא מערב לעצמו ושכח יכול לסמוך על גדול העיר בפעם הראשונה אבל מכאן ואילך אם שכח שוב אינו יכול לסמוך, ע״כ, ולפי זה אם רוצה מכאן ואילך לסמוך לכתחילה על גדול העיר ולא לערב לעצמו כלל ודאי יכול, ושבולי הלקט בשבולת רמו, כתב ביישוב הסוגיא ב׳ דרכים, ודין זה תלוי בב׳ הדרכים שכתב, ומ״מ מבואר מדבריו דהיינו דוקא אם סומך על עירוב גדול העיר אבל אם רוצה לסמוך על עירוב שעושה לו חבירו ודאי מותר, ע״כ, ונראה דהחילוק בין חבירו לגדול העיר דבחבירו היינו שמבקש ממנו להדיא שיערב עליו מה שאין כן בגדול העיר דהוא בסתמא, ולפי זה אם מבקש מגדול העיר דיערב עליו הדר הוי ליה כחבירו ומהני, ונראה דבזה כו״ע מודו דמותר.
מי שפשע ולא הניח עירובי תבשילין ועירב גדול העיר וכיון גם על הפושעים האם מהני להם. הב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דמדברי המנהיג בתשלום המנהיג, מבואר דס״ל דמהני, וכן מבואר מדברי המאור בביצה כה, וכן נראה מדברי ראב״ן בביצה ריש פרק ב׳, שכתב ששמואל אמר לפושע שלא הניח עירוב, אינך יכול לסמוך עלי כי אני לא הנחתי אלא על הרוצים לסמוך עלי, ע״כ.
מי שלא עירב ויוצא בעירוב שעירבו עליו אין צריך להודיעו מערב יו״ט אלא סגי שמודעים לו ביו״ט. כ״כ הטוש״ע בסעיף ט, ויש להעיר דכ״כ הרי״ף בביצה כד, והרא״ש בביצה ב,ו, ושבולי הלקט בשבולת רמו, וכן הביא מרבינו ישעיה, וכ״כ המנהיג בתשלום המנהיג.
האם אפשר להקנות העירוב על ידי אשתו. הטור והב״י בסעיף י, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רמו, כתב דמהני, וכן הביא מרבינו ישעיה.
המערב עירוב תבשילין לבני ביתו האם צריך לזכות להם. מדברי הטוש״ע בסעיף י, מבואר דאין צריך לזכות אלא כשמערב לאחרים, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ יו״ט בעמוד רטו, כתב דאף כשמערב לבני ביתו צריך לזכות ומזכה על ידי אחד מבני ביתו לכולם.
מה נוסח ברכת העירוב. הטוש״ע בסעיף יב, כתבו על מצות עירוב, ויש להעיר דכן כתבו בתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ מג, והרמב״ם בהל׳ יו״ט ו,ח, והמנהיג בתשלום המנהיג, וראב״ן בביצה פרק ב׳ ד״ה ושיעור, וסמ״ג בלא תעשה עה, וסמ״ק מצוריך במצוה קצב אות שעב, ושבולי הלקט בסוף שבולת רמו, ומאידך שבולי הלקט שם הביא דהעיטור כתב דמברכים להניח עירובי תבשילין.
האם צריך לומר בנוסח העירוב לאדלוקי שרגא. הב״י בסעיף יב בד״ה ואומר בדין, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דבתשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ מג, ובשבולי הלקט בסוף שבולת רמו, וראב״ן בביצה פרק ב׳ ד״ה ושיעור, מבואר דאין צריך לומר, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה קצב אות שעב, ומאידך המנהיג בתשלום המנהיג, כתב דצריך, וכן נוטה סמ״ג בלא תעשה עה.
מי שלא עירב האם יכול להדליק את הנר. השו״ע בסעיף יט, כתב דשרי ויש אוסרין, והב״י כתב דדין זה תלוי בנוסח העירוב, ולפי זה לדברי אלו שהבאתי לעיל בסמוך דס״ל דאין צריך לומר לאדלוקי, הוא הדין דס״ל דמותר להדליק הנר, ומאידך מדברי המנהיג הנ״ל וכן מדבריו בהל׳ יו״ט סי׳ צו, מבואר דאסור.
מי שלא הניח עירוב האם יכול לבשל למי שהניח עירוב. הטור והב״י בסעיף כ ד״ה ומ״ש על דברי, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רמו, כתב דדברי העיטור שהתיר אין נראים ואסור.
עבר ובישל במזיד האם מותר לאוכלו. הטוש״ע והב״י בסעיף כב-כד, הביאו דמותר, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה עה, ומאידך ראב״ן בביצה פרק ב׳ ד״ה ומי שלא, כתב דאסור.
מי שלא הניח עירוב ואין לו מי שיבשל לו האם מותר לו לבשל כדי חייו. הב״י והשו״ע בסעיף כ ד״ה ומ״ש ואם אין, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רמו, הביא להלכה מהעיטור דמותר.
האם מותר לערב ביו״ט ראשון על תנאי כשאין לו תבשיל שנתבשל אתמול. הטור והב״י והשו״ע בסעיף כב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רמו, הביא בזה מחלוקת, והביא מתשובת גאון דאין צריך.
האם מותר לערב ביו״ט שני בלא תנאי. הב״י בסעיף א שבסוף הסימן, הביא שיש מי שמתיר, וכתב דאין כן דעת הפוסקים, ע״כ, ועי׳ במה שאכתוב בסוף סי׳ תקכח, דהראשונים התיר רק ע״י תנאי.
שני ימים טובים של גלויות שחלו בחמישי ושישי ועירב מערב יו״ט האם מותר לו לבשל לשבת כבר מחמישי. שבולי הלקט בשבולת רמו, הביא מהעיטור דאסור דהתירו רק ביום הסמוך לשבת, וכן הסכים שבולי הלקט.
(א) ובא״ז כתוב דטוב ליקח לכתחלה כביצה דכן הוא בירושלמי:
(ב) וע״ל דיתבאר דיוצאים בפירות המבושלים:
(ג) וכ״כ בהג״א פ״ב דביצה ובא״ז:
(ד) כתוב א״ז בע״ה שאינו יודע בטיב עירוב ולא הניח עירוב תבשילין הו״ל כשכח וסומך על אחרים ולא מקרי פושע בכך:
(ה) אבל בא״ז כתב דאין לאומרו וטעות נפל בירושלמי וכ״מ דעת ב״י שאין לאומרו וכן המנהג. כתב מהרי״ל שאם אינו יודע לומר העירוב בלה״ק יאמר בלשון חול:
(ו) כתב מהרי״ו מי שמתענה בי״ט אסור לו לבשל לאחרים דכיון שאינו יכול לבשל לעצמו אסור לבשל לאחרים כמי שלא הניח עירוב דאסור לבשל לאחרים:
(ז) ואינו נ״ל שיהא דעת רבינו והרא״ש כן שהרי כתב בהדיא ואם אין אחרים שיוכל להקנות כולי דמשמע דלא ברצונו תליא מלתא אלא בדאיכא אחרים צריך להקנות להם:
(ח) ובא״ז כתב וצ״ל בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרה״י לרה״ר ומרה״ר לרה״י ואם לא הזכיר כל זה אלא אמר כך בסתם בדין יהא שרא לנא למיעבד כל צרכנא לא עשה ולא כלום עכ״ל:
(א) ועל ידי עירוב מבשל לכתחלה לצורך שבת אין לפרש דכיון דשרי רבינו לבשל מי״ט לשבת על ידי עירוב דס״ל דהכנה מדברי סופרים וכדעת קצת הפוסקים זה אינו דהא בהדיא כתבו התוס׳ דלמ״ד הואיל דהוי הכנה דאורייתא ומסתמא רבי׳ קאי בשיטתיה וסבור ג״כ דהכנה הוי דאורייתא וטעם דעירוב תבשילין מועיל אע״ג דהכנה הוי דאורייתא ולא אתי תקנתא דרבנן ועוקרת הכנה דאורייתא כבר כתבו התוס׳ שני תירוצים ע״ז והביאם ב״י תירוץ ראשון הוא דרבה לטעמיה אזיל דאית ליה הואיל ואח״כ כתבו טעם אחר דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בו הכנה שאין מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא הוי קחזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם עכ״ל ונראה לע״ד לדקדק מדברי הרא״ש ורבינו שסתמו וכתבו להתיר ע״י עירוב ולא חילקו בין סמוך לחשיכה דליכא למימר הואיל ובין מבע״י דאיכא למימר הואיל משמע שפיר דס״ל כתירוץ בתרא דתוס׳ דכל דבר מבושל לא שייך בו הכנה וממילא אין חילוק בין סמוך לחשיכה מבע״י והכל שרי ולכך סתמו דאי הוה ס״ל כתירוץ ראשון של תוס׳ א״כ לא הו״ל להרא״ש ורבינו לאשתמוטי מלאדכורי בשום דוכתא דסמוך לחשיכה אין מועיל העירוב אלא ודאי הם סתמו כתירוץ שני שבתוס׳. ולפי זה נוכל לומר שגם הרמב״ם שכתב ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מי״ט לחול כו׳ נראה שגם הרמב״ם סבור דהכנה מדאורייתא דגם הוא ס״ל כמ״ד דאית ליה הואיל והא דקאמר איסור זה מדברי הסופרים נראה שהוא ע״פ תירוץ שני שבתוס׳ דכל דבר שהוא אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה כו׳ ולזה כתב דאיסור זה מדברי הסופרים וחכמים אסרו בלא עירוב והתירו ע״י עירוב כדי שלא יבואו לבשל מי״ט לחול והטעם מפורש בגמרא ובדברי הרמב״ם שהבאתי וב״י שכתב אחר דברי הרמב״ם וז״ל אבל הגהות מיימוני כתבו ז״ל אבל התוספות כתבו דהכנה הוי דאורייתא הביאו ב״י משמע דסבירא להרמב״ם כל הכנה הוי מדברי סופרים ונראה שדקדק כן מהגהות מיימון שהשמיטו תירוץ שני שבתוס׳ ולא כתבו אלא תירוץ ראשון משמע דלא סבירא ליה תירוץ שני ולפ״ז א״א לפרש דברי הרמב״ם בע״א אלא דסבור כל הכנה מדברי סופרים כך היא דעתו של ב״י אבל לפי האמת אינו מוכרח וגם הגהות שם לא כתבו בלשון אבל התוס׳ כמ״ש הב״י בשמם לשון אבל דמשמע דפליגי ודו״ק. ומ״ש בסוף הגהות מיימון הנ״ל וב״י קיצר ולא הביאם ז״ל אמנם טעמים האלו אין מספיקין לאסור מבע״י כו׳ ולכאורה דברים הללו תמוהים וקשים שם מיניה וביה וביאור הדברים נראה כך לפי שהיה קשה לו כיון דמדאורייתא שרי אלא חכמים אסרו מחשש שמא יבא לבשל אחול א״כ למה שרי ע״י עירוב הו״ל לאסור לגמרי לבשל ביום טוב אשבת כי מצינו פעמים הרבה שאסרו חכמים דבר המותר לגמרי לכך כתב אמנם טעמים האלו אין מספיקין לאסור כו׳ כיון דאיכא למימר הואיל לא אסרו לגמרי והתירו ע״י עירוב ואין לתמוה כיון דאמרינן הואיל אם כן למה אסרו בי״ט משום שמא יבשלו מי״ט לחול הא מטעם הואיל יש להתיר ג״כ מי״ט לחול די״ל דאפ״ה אסרו חז״ל מי״ט לחול דאין מן הדין לטרוח בי״ט לצורך חול ואע״פ שאין לוקין ע״ז ואין בו איסור דאורייתא מטעם הואיל מ״מ רבנן אסרוהו והצריכו גם כן עירוב תבשילין כדי להתיר לבשל מי״ט לשבת מטעם גזירה שמא יבא גם כן לבשל מי״ט אחול מטעם הואיל. ב״י הביא דברי הרא״ש בד״ה ואשתו כו׳ וז״ל וכתב הרא״ש על דברי הרי״ף ול״נ דאין מזכה על ידי אשתו דהא דאמרינן גבי עירובי חצירות במזכה ע״י אשתו מוקי לה בשלהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני כו׳ יש לתמוה בדברי הרא״ש שהוכיח מהאי אוקימתא דשילהי נדרים משמע דסבר כן ולעיל בסימן שס״ו הביא ב״י בשם התוס׳ והרא״ש דההוא אוקימתא אתיא כרבי יהודה בן בבא כו׳ ושפוסקים הלכה כר׳ יהודה בן בתירא ופי׳ שם ב״י דההיא אוקימתא דלא כהלכתא הלכך בנשים לית לן בה בין שיש לה בית לאין לה בית במקבלת פרס ואינה מקבלת פרס תליא מילתא דכל דמקבלת פרס ידה כידו וכל שאין מקבלת אין ידה כידו וכר׳ יהודה בן בתירא דקי״ל כוותיה א״כ משמע בהדיא דסבר הרא״ש דההיא אוקימתא דלא כהלכתא והכא סתר דברי הרי״ף מההיא אוקימתא משמע דסבר כן ונראה לע״ד ליישב דבריו הכי דס״ל להרא״ש ז״ל מאחר שהרי״ף כתב שם משנתינו כצורתה שמזכה ע״י אשתו ודבר פשוט הוא דסתם אשה יש לה מזונות מבעלה או נתן לה מעות למזונותיה או אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ובכל אלו מקבלת פרס מקרי וכמ״ש ב״י לפי האמת ואפ״ה סתם וכתב דמזכין על ידי אשתו ע״כ צ״ל דסבר כרבי יהודא בן בבא וע״כ צ״ל דסבר ג״כ כההיא אוקימתא דשילהי נדרים דהוי ג״כ כרבי יהודא בן בבא וכיון דסבר הרי״ף כההיא אוקימתא לכך דחה הרא״ש דברי הרי״ף מההיא אוקימתא אבל הרא״ש עצמו לא סבר כההיא אוקימתא אלא כר׳ יהודא בן בתירא ולא שאני לן בין יש לה בית לאין לה בית אלא במקבלת פרס תליא מילתא וכמו שפירשתי ועיין בב״י סימן שס״ו ומ״מ צריך ליתן טעם למה לא כתב רבינו פלוגתת הרי״ף ור״י עם הרא״ש בענין זה לעיל סימן שס״ו ובאמת ארבינו לק״מ שנמשך אחר דברי הרא״ש והרא״ש לא הזכיר דברי הרי״ף ומחלקותו בעירובין לא בפרק הדר ולא בפרק חלון ע״ש ומ״ש רבינו בשם ר״י לא מצאתי כ״כ בשם ר״י בשום מקום כ״א התוס׳ כ״כ סתם שם בפ׳ חלון ב״י הביא בד״ה כתבו הגהות כו׳ וז״ל ומצאתי כתוב כגון שחל סוכות בה״ו ואם הותיר פת יאכלנו כו׳ הא דלא נקט כל שני י״ט ומהיום למחר דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך הכנה כלל מהיום למחר כיון דממ״נ אחד מהם חול והא דלא נקט שאר י״ט שחל בה״ו דבא לאשמעינן דאפי׳ יום שמיני דסוכות דהוי כי״ט אחר שהוא י״ט בפני עצמו אפ״ה יכול לסמוך על אותו עירוב שעירב י״ט ושבת ראשון והאי דנקט שחל בה״ו ולא נקט שחל ביום ו״ז משום דבעי לאשמעינן רבותא דיכול לאוכלו ביום ה׳ שאחריו אע״פ שהוא י״ט בפני עצמו ואי חל בו׳ ז׳ דעירב על יום ו׳ לבשל בו לצורך שבת לא הוי רבותא כ״כ לאוכלו ביום ו׳ וק״ל. ב״י סתר טעם רבינו שכתב מפני שאין העולם יודעים כו׳ ונתן טעם אחר כיון שהוא לא עירב נאסר לאכול ולבשל כלל לא לו ולא לאחרים וטעמו אין נ״ל משום דק״ל לפי טעמו למה לא יוכל לבשל לאחרים לא יהא אלא שכירו שלא עירב וכי לא יכול לבשל לבעליו בשלמא לטעם רבי׳ מפני שאין העולם יודעים שהוא לאחרים לפ״ז יש לאסור אפי׳ שכירו שלא עירב אבל ב״י דסבר כיון שאין מבשל בביתו אלא בבית אחרים מוכחא מילתא לאחרים הוא מבשל ולפ״ז שפיר יכול לבשל לבעליו ואין טעם לאסור וא״כ למה אסר מי שלא עירב לבשל לאחרים דמסתמא כיון שמבשל לאחרים מטי ליה הנאה מיניה והוי כשכירו ולמה יהא אסור לכך נראה טעם רבינו יותר נכון. ב״י הביא בס״ס זה המרדכי בשם מהר״ש לעשות עירוב תבשילין עכשיו ביום טוב שני נראה דל״ד קאמר י״ט שני דגם בי״ט ראשון יכול לערב והא דנקט יו״ט שני לרבותא נקט אפילו בי״ט ב׳ דלא מצי לערב ע״י תנאי אפ״ה מצי לערב וכמו שהביא ראייה וע״ש. ב״י ז״ל הביא ס״ס זה דברי הרוקח שכתב וז״ל כתב הרוקח שכח ולא עירב ביום טוב ונזכר בי״ט בלילה אין להניח ואם הניח עשוי. והביא ראייה מהא דאמרינן בפרק משילין אין מגביהין כולי ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם סובר שאם הניח עירוב בי״ט עצמו אפילו שלא בתנאי מהני וע״ש ויש לתמוה עליו איך עלתה על דעתו לפרש דברי הרוקח שהוא מערב על ידי תנאי דהא תלמוד ערוך הוא בפ״ב דביצה והביאו ב״י דיכול לערב ע״י תנאי בי״ט ולא צריך ראייה לזה ונ״ל שהוא היה סובר שמיירי דשכח ג״כ לערב בי״ט ראשון ונזכר בליל שני לכך היה מסופק אם ע״י תנאי קאמר ואשמעינן דמועיל על ידי תנאי אפי׳ בשני וצ״ל שהוא היה גורס אם שכח בי״ט דמשמע שכח אפילו בי״ט ראשון וזה דוחק גדול איך יועיל תנאי בליל י״ט שני אבל לפי גירסא שמצאתי ברוקח שגורסים אם שכח מעי״ט ולפ״ז הוי כפשוטו ומיירי שנזכר בי״ט ראשון ובלא תנאי קאמר דע״י תנאי דבר פשוט הוא שיכול לערב ואין להקשות למה לא יערב ע״י תנאי די״ל כגון שחל י״ט בו׳ ז׳ או שטעה וסבר שא״צ תנאי ועירב בלא תנאי ואשמעינן דעירובו עירוב ודו״ק:
(א) ועל ידי עירוב מבשל כו׳ וטעם דתיקנו עירוב כדי שיברור מנה יפה לשבת פי׳ מתוך שמערב זוכר את השבת ולא מכלה הכל ביום טוב ובורר מנה לזה ולזה רב אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו״ט כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת אא״כ התחילו מבערב י״ט דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא ק״ו דמי״ט לחול לגמרי לא רש״י ז״ל:
(א) יו״ט שחל להיות בערב שבת כו׳ משנה ר״פ שני ורצונו לומר אבל מבשל הוא לי״ט בכמה קדרות ואם הותיר אפילו הותיר שתים הותיר לשבת ושרי כיון דמתחלה לא נתכוונו לבשל קדרה בפני עצמה לצורך שבת אבל בקדרה אחת יכול לבשל אפילו מרבה בה חתיכות לצורך שבת וע״ל סימן תק״ג:
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בִּקְדֵרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא כַּמָּה קְדֵרוֹת לְיוֹם טוֹב וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לְשַׁבָּת; וְעַל יְדֵי עֵרוּב, מְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה לְשַׁבָּת. (פי׳ עִנְיַן הָעֵרוּב הוּא שֶׁיְּבַשֵּׁל וְיֹאפֶה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת עִם מַה שֶּׁבִּשֵּׁל וְאָפָה כְּבָר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְשֵׁם שַׁבָּת, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְחִיל מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא גָּמַר אוֹתָהּ). {הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ סְפֵק חֲשֵׁכָה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין).}
(ב) משמעות המשנה ב״י
(א) בקדרה בפ״ע – דאלו בקדרה א׳ יכול לבשל כמה שירצה כ״כ הטור וכ״כ רש״י בדף י״ז וז״ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א׳ אם ירבה הא אמרי׳ דאפי׳ לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר׳ בשר כו׳ עכ״ל פי׳ דבקדירה אחת אפי׳ אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו׳ שם וא״ל דא״כ אמאי היה הסמ״א מצטער בגמ׳ שם במה שלא הניח ע״ת הא יש היתר להערי׳ ולהרבות בקדירה א׳ בשביל שבת י״ל דס״ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י״ט כנ״ל.
(ב) אבל מבשל כמה קדירות – עמ״ש בסוף סי׳ זה.
(ג) אפי׳ ספק חשיכה – כתב הראב״ן אפי׳ לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י״ט כי קבלת י״ט לא הוה עד תפלת י״ט ע״ש.
(א) כתב הר״ן פ״ג דפסחים דמדאוריית׳ אסור לבשל מי״ט לשבת ק״ו לחול אלא דשרי ע״י הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה מ״מ איסורא איכא וע״י עירוב שרי וכ״ה בגמ׳ ועססי׳ תקי״ב וכתבו התו׳ בפסחים דף מ״ו דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה וכ״כ המרדכי רפ״ב דביצ׳ וב״י בשם הג״מ ומ״ש הרב״י דמבואר בגמ׳ שמדאוריית׳ צרכי שבת נעשים בי״ט וכו׳ כבר השיגוהו היש״ש דדוקא רב חסדא אית ליה האי סברא אבל אנן קי״ל כרבה ונ״ל שגם דעת הרמב״ם כן וא״כ ליכא פלוגתא בזה וס״ל כמ״ש המאור דע״י הואיל שרי לכתחלה לבשל מי״ט לשבת דחשוב כשע׳ הדחק רק שחכמים אסרוהו שלא יבאו לבשל מי״ט לחול או כדי שיזכור שיברור מנה יפה לשבת כדאי׳ בגמ׳ וא״כ אסור לבשל סמוך לחשיכ׳ דכיון שהוא איסו׳ דאוריי׳ לא שרי ע״י הואיל אף על גב שהתו׳ כתבו ריש ביצה דבבישול לא שייך הכנה לא כתבו כן אלא למאן דל״ל הואיל ע״ש ובל״ה דבריהם תמוהים וצריכי׳ ישוב עם הגמ׳ דפסחים ע״ש אבל אנן קי״ל דמדאורייתא אסור לבשל מי״ט לשבת סמוך לחשיכה ולכן נהגו כשחל י״ט בע״ש מקדימין להתפלל ערבית ועסי׳ תי״ו ס״ב דהכנה מועטת אסור ועססי׳ תרס״ז: ספק חשיכה. ואם קיבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור עססי׳ רס״א ונ״ל דמי שהוא בבה״כ ולא הניח ע״ת ואם ילך לביתו להניח ע״ת יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע״ת דיוכל להקנ׳ קמחו לאחרים:
(א) ומותר להניח עירוב זה אפי׳ ספק חשיכה. אף אחר שאמר חזן ברכו יכול לערב דכ״ז שהציבור לא התפללו תפלת י״ט לא הוי קבלת י״ט (הראב״ן):
(א) בפני עצמה וכו׳. אבל בקדירה אחת אף שמערים ומרבה מותר (תוס׳):
(ב) [לבוש] סמוך לחשיכה וכו׳. ולכן נהגו כשחל יום טוב בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית:
(ג) ספק חשיכה וכו׳. ואם קיבל שבת כגון שאמרו ברכו אסור (מגן אברהם), והט״ז פסק בשם ראב״ן דמערב כל זמן שלא התפלל תפילת יום טוב ואינו נראה דראב״ן אזיל לטעמיה דסבירא ליה גם בשבת הכי כמו שכתב בסימן רס״ג ס״ק ל״ג. ומי שהוא בבית הכנסת ואם ילך לבית להניח עירוב תבשילין יעבור זמן המנחה יתפלל מנחה ולא יניח עירוב תבשילין דיוכל להקנות קמחו לאחרים:
(ד) [לבוש] אבל בדיעבד וכו׳. אבל על הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות (רש״ל). אסור לעשות עירוב תבשילין לפני ערב יום טוב רק בערב יום טוב ובדיעבד מותר אם עשה תבשיל מיוחד לעירוב תבשילין או הפריש לשם כך אף שלא בירך ברכת עירוב תבשילין סמוך עליו בדיעבד בין עשה הוא בין עשה אשתו (רש״ל), ומגן אברהם כתב ס״ק כ״ג וחולק עליו מהא דסעיף כ״ג דאפילו אומר למיעבד כל צורכנא אסור, מיהו כשאומר בדין יהא וכו׳ ולא אמר הברכה מותר ולקמן כתבתי בזה:
(א) ספק – וכתב המ״א ואם קיבל עליו (שבת) [יו״ט] כגון שאמר ברכו אסור עססי׳ רס״א. אבל הט״ז ועט״ז כתבו משם ראב״ן דאפי׳ לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהצבור לא התפללו תפלת י״ט ע״ש והיד אהרן הסכים עם המ״א ע״ש ונ״ל דמי שהוא בבית הכנסת ולא הניח עירוב תבשילין ואם ילך לביתו להניח עירוב תבשילין יעבור זמן מנחה יתפלל מנחה ולא יניח עירוב תבשילין דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ״א:
(א) א בקדירה בפ״ע כו׳ – כמ״ש י״ז א׳ ת״ר אין כו׳ באמת כו׳ וכן לגי׳ הרי״ף ורא״ש שגורסין מי״ט לשבת באמת כו׳ וע׳ רש״י שם ב׳ ד״ה שלא יערים כו׳:
(ב) אבל כו׳ וע״י כו׳ – מתני׳ שם:
(ג) ומותר להניח כו׳ – כמ״ש בפ״ש דשבת ל״ד א׳ וע״ש תוס׳ ד״ה לא כו׳:
(א) מ״א כת׳ הר״ן אסור דאורייתא ולא שרי אלא ע״י הואיל כצ״ל:
(א) ט״ז סק״ג עד תפלת יו״ט ע״ש. בראב״ן סימן קס״ח הכי איתא יחיד שבא לבהכ״נ ומצא צבור שקבלו שבת כבר שהתפללו אתה קדשת. היחיד מתפלל ערבית שתים. דכיון דצבור קבלו שבת אינו יכול להתפלל של חול. ונ״ל נמי דמי ששכח ולא עירב עירוב תבשילין בעיו״ט לשבת ונזכר כשאמר ש״ץ ברכו. ועירב קודם שהתפללו הצבור תפלת יו״ט שעירובו עירוב. כי קבלת יו״ט לא הוי עד תפלת יו״ט עכ״ל. מבואר דבתחלה כ׳ בשבת דהתפללו קהל אתה קדשת הוי קבלת שבת ואין היחיד מתפלל של חול. ועלה קאמר דלענין זה גם כן נגרר יחיד אחר צבור דאחר שהתפללו תפלת י״ט א״י לערב. מבואר דס״ל דברכו לא הוי קבלה גם לשבת דאין חילוק בזה בין יו״ט לשבת. אבל לפי מה דקיי״ל סימן רס״א ס״ד דברכו הוי קבלת שבת. וכן נמי לענין שאין היחיד יכול להתפלל חול כמ״ש המג״א סימן רס״ג סקכ״ח. ה״נ לענין עירו׳ תבשילין וכמ״ש המג״א כאן סק״א בפשיטות. והוא נכון. דלא כדמשמע מהט״ז שיש חילוק בזה בין לשבת ליו״ט:
(א) במ״א ס״ק א׳ לא שרי ע״י עירוב בלא הואיל ואע״ג כו׳ כצ״ל:
יו״ט שחל להיות ערב שבת וכו׳ – נ״ב: הנה מבואר הפלוגתא בפ״ג דפסחים דלרבה אין צרכי שבת נעשין ביו״ט ועיקר ההיתר מכח הואיל ול״ח לא אמרינן הואיל רק דצרכי שבת נעשין ביו״ט. וקשה לי מן הש״ס דמנחות בברייתא בפרק ר׳ ישמעאל דמבואר שם בברייתא כמה כרכורים כרכרו שם התנאים לדחות דברי הצדוקים שאומרים עצרת אחר השבת וקשה הרי עיקר טענת הצדוקים דעצרת אחר השבת מפני שמשה רבינו היה אוהב ישראל וראה שעצרת יום אחד עמד ותיקן לאחר השבת והיה להם לדחות דבריהם בפשיטות יותר דא״כ דמשה רבינו אוהב ישראל למה בא תיקן עצרת בערב שבת ויהי׳ נמי ב׳ ימים ועוד עדיף דאז יוכל להכין מיו״ט לשבת אבל אם הוי לאחר השבת א״א להכין משבת ליו״ט ובע״כ דליתא לשטותם ומדוע לא דחו דבריהם בזה. אך למ״ד אין צרכי שבת נעשין ביו״ט רק מכח הואיל אתי שפיר דהרי התוס׳ כתבו בפסחים דכל היכא דאפשר בלא הואיל אין לעשות ע״י הואיל א״כ ה״נ אם יתקן שיהיה עצרת ע״ש לא יהיה יכול לתקן צרכי שבת רק ע״י הואיל לכך תיקן טפי אחר השבת דאז יכול להכין צרכי יו״ט ביו״ט עצמו ולא יצטרך להואיל. אך למ״ד דצרכי שבת נעשין ביו״ט בלא הואיל קשה כנ״ל דהוי להם לדחות הצדוקים בזה וקשיא להך מ״ד מברייתא דמנחות הנ״ל וצ״ע קצת ודו״ק ועיין במג״א כאן סק״א מ״ש בשם הב״י ומה שהשיג עליו הי״ש ועיין בחיבורי ליו״ד מ״ה סי׳ קנ״ז בתשובתי לק״ק זראוונע מ״ש קצת ראיה מן הש״ס דלא קיי״ל כמ״ד דאמרינן הואיל או די״ל בהקדש לא אמרינן הואיל ע״ש ודו״ק ועיין גם בחיבורי על חו״מ במ״ה סי׳ קי״ג שם הבאתי ראיה מן הרמב״ם דס״ל ג״כ כן דהלכה כר״ח ולא כרבה ע״ש היוצא לנו מהפלפול ודו״ק:
(א) יו״ט שחל להיות בע״ש – ואין נ״מ בין יו״ט ראשון בין יו״ט ב׳ של גליות דאם חל יו״ט ב׳ בע״ש ג״כ אסור לבשל לשבת אם לא ע״י עירוב שיערב מעיו״ט הראשון:
(ב) כמה קדירות ליו״ט ואם הותיר – ואפילו ניתותר קדירה שלימה כולה כיון שמתחלה חשב שיצטרך ליו״ט ובלבד שלא יערים בזה וכמבואר בסעיף כ״ד עי״ש ועיין בסעיף כ״ג ובסימן תק״ג:
(ג) וע״י עירוב מבשל בתחלה – כתבו הפוסקים דהיתר העירוב הוא אף למ״ד דמלאכות שבת אין נעשין ביו״ט מדאורייתא מ״מ מהני העירוב דמ״מ אין כאן אלא איסור מד״ס דמדאורייתא אמרינן הואיל ואלו מקלעי אורחים וחזי ליה ליו״ט גופא א״כ אין עושה איסור בזה ורק מדרבנן אסרו ובשביל שבת שהוא שעת הדחק התירו ע״י עירוב שנחשב בזה כאלו כבר התחיל להכין מעיו״ט לשבת ורק שגומר ביו״ט וכדלקמיה בהג״ה. וכתבו האחרונים דביו״ט שחל להיות בע״ש יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול דסמוך לחשיכה בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביו״ט גופא הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא [וכן יש ליזהר בהמאכלים שמטמין לשבת שיטמינן בזמן שאפשר שיתבשלו שליש בישול מבעו״י] וכתבו דמטעם זה נהגו להקדים תפלת ערבית בליל שבת כשחל סמוך ליו״ט כדי שלא יתאחר מלאכת בישולו ביום טוב עד סמוך לחשיכה. ועיין בה״ל דבשעת הדחק יש להקל ביו״ט שני שחל בע״ש אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת ואף ביו״ט ראשון אפשר דיש להקל בשעת הדחק ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה ובפרט ביו״ט ראשון שהוא דאורייתא:
(ד) אפילו ספק חשיכה – זמן ספק חשיכה נתבאר בסימן רס״א ומבואר שם דכשנראין ג׳ כוכבים בינונים הוא ודאי לילה וכתבו האחרונים דאם קיבל עליו יו״ט באמירת ברכו שוב אין יכול לערב דבקבלת יו״ט נחשב הזמן כיו״ט ודאי ודוקא בקבלת ברכו שהוא קבלת ציבור ואף אם הוא לא אמר ברכו נגרר אחר הציבור כמבואר בסימן רס״ג סי״ד אבל קבלת עצמו אף שקיבל בפירוש אפשר דלא מהני לענין זה ויכול עדיין לערב אם עוד לא חשכה ובשעת הדחק אף אחר ברכו כ״ז שלא התפללו הציבור מעריב יוכל לערב אם לא חשכה עדיין אם בא להתפלל מנחה ונזכר שלא עשה עירוב תבשילין ואם יחזור לביתו לערב יאחר זמן מנחה יתפלל מנחה ולענין עירוב יקנה קמחו לאחרים ומיהו אם יכול לעשות עירובו ע״י שליח ישלח שליח לעשות עירוב קודם שיתפלל מנחה:
וע״י עירוב וכו׳ – עיין משנה ברורה מש״כ דהאיסור רק מד״ס משום סברא דהואיל ואלו מקלעי אורחים ולכן מהני העירוב כן כתב המגן אברהם בשם הר״ן והוא כדעת רבה בגמרא פסחים דף מ״ז וכן הוא במלחמות בביצה [ובמגן אברהם כתב בשם המאור ובח״מ העיר עליו דבאמת המאור כתב כן רק לדעת הרי״ף אבל המלחמות סובר כן] וכן הוא דעת התוס׳ בעירובין מ״ח בתירוץ קמא דמטעם זה מותר לאפות ולבשל ולא חיישינן להכנה דאסור מדאורייתא ובמקום דלא שייך סברא דהואיל כגון סמוך לחשיכה כתבו התוס׳ בפסחים דף מ״ו דאסור מדאורייתא והעתיק דבריהם גם בחידושי הרשב״א בביצה וכן הביא המגן אברהם בשם מרדכי דסמוך לחשיכה אסור דלא שייך הואיל ולא מהני עירוב וכן הוא בהגה״מ ובסמ״ג שדעת כל רבותיו הצרפתים דמלאכות שבת אין נעשין ביו״ט ורק מטעם הואיל שרי וממילא שמעינן דהיכא דלא שייך הואיל אסור מדאורייתא. ולאלה הפוסקים איסור מלאכה והכנה אחד דבכל מלאכה שייך הכנה וכן מבואר להדיא במלחמות. אכן דעת הריצב״א בעירובין מ״ח [ומה שכתבו התוס׳ בריש ביצה בסתמא הוא רק שיטת הריצב״א וכן בסמ״ג העתיק זה רק כדעת יחיד] דאיסור הכנה לא שייך רק בדבר חדש ולא במלאכת אפיה ובישול דהוא תיקון בעלמא ולכן מהני העירוב דאין שייך באלה איסור הכנה [ואם נימא משום מלאכה נראה דדעתו כדעת רב חסדא דמלאכת שבת נעשין ביו״ט וכן נראה גם דעת העיטור עיי״ש] וכן כתב המאירי לחלק בין הכנה למלאכה אכן דעתו דאיסור מלאכה הותר רק מחמת הואיל כדעת התוס׳ וסמ״ג ורמב״ן הנ״ל ולדעתם סמוך לחשיכה אסור וכן כתבו האחרונים המגן אברהם וחמד משה והגר״ז וכתבו דמשום זה נוהגין להקדים להתפלל ערבית ביו״ט שחל בע״ש וכן נראה מא״ר בשם לבוש אמנם נמצאו גם דעת ראשונים המקילין בזה היינו הרבינו אפרים והמאור שפסקו כרב חסדא לגמרי ומלאכת שבת נעשין ביו״ט מדאורייתא ולדידהו אין חילוק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה וכן הרמב״ם אף דפסק כרבה דהעושה מלאכה מיו״ט לחול אינו לוקה משום הואיל מ״מ לענין שבת תפס כסברת רב חסדא דמדאורייתא מלאכת שבת נעשין ביו״ט ורק מד״ס כדי שלא יקילו גם מיו״ט לחול [ומשמע דס״ל דאף מיו״ט לחול אף דאינו לוקה מ״מ איסורא דאורייתא איכא וכן משמע בלשונו עוד בהלכה ט׳ בפ״א ובהלכה י״ג שם עיי״ש וכבר האריך בזה בחמד משה] וכן הבינו בדעתו ההגהות והסמ״ג וכן הוא גם דעת הב״י בדעת הרמב״ם וכן הוא פשטיות דבריו וכמש״כ החמד משה וחולק על המגן אברהם שהסיע דברי הרמב״ם לדעת אחרת וכן בספר בית מאיר האריך ומסיק דהרמב״ם קאי בשיטת רב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו״ט מדאורייתא דלא כמהרש״ל ומ״א וטעמו משום דפשטיות דברי רב אשי מורין כן דקאמר כדי שיאמרו מיו״ט לשבת אסור ק״ו לחול אלמא דמדאורייתא שרי לשבת וכדעת רב חסדא ולא משום הואיל [וכעין זה איתא בירושלמי פרק יו״ט וז״ל איתא חמי (בא וראה) דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירין א״ר אבהו בדין שיהא אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מיו״ט לחול עכ״ל] ואף דהרמב״ן טרח ליישב דברי רב אשי גם לדעת רבה עי״ש במלחמות מ״מ פשטיות הדברים נראה דקאי רב אשי בשיטת רב חסדא כמש״כ המאור ולענ״ד גם מפיר״ח משמע כן דהעתיק על דברי רב חסדא בפסחים ממש כלשון רב אשי בביצה אלמא ס״ל דחדא שיטה הוא עיי״ש וזהו סברת הרמב״ם ג״כ וכן הריצב״א בתוס׳ עירובין ותוס׳ דריש ביצה מוכרח דהלכה כרב חסדא [וכמש״כ בחמד משה ובית מאיר דאל״ה נהי דאין בו משום הכנה אכתי יש בזה איסור מלאכה עיין בדבריהם שהאריכו בזה] וע״כ נראה דאף דלכתחלה בודאי צריך לזהר כדעת כל הני רבוותא הנ״ל ושהוא בענין דאורייתא וכמ״ש האחרונים מ״מ בשעת הדחק י״ל דכדאי הם רבותינו הראשונים האלה לסמוך עליהם בענין סמוך לחשיכה וגם כי הרא״ש והטור לא העתיקו דברי התוס׳ לענין סמוך לחשיכה [עיין פרישה]. וגם דהש״ס סתם דין זה דבעירוב מותר ולא חילקו כלל בזה וכ״ש ביו״ט שני שהוא דרבנן בודאי יש לסמוך להקל לעת הצורך:
ספק חשיכה – עיין מ״ב לענין אם קיבל עליו יו״ט ועיין בסימן רס״ג דהדלקת נר בשבת חשיב קבלה לנשים וצ״ע מה הדין בזה ולכאורה אם הנשים הדליקו נר יו״ט שוב א״א לעשות עירוב בשבילן אף שהוא עדיין יום שכבר קיבלו עליהם יו״ט ומשמע לכאורה שם דבהדלקת הנרות יש לו דין קבלה של ציבור מאחר שכן המנהג עי״ש די״א דלא מהני תנאי אלא דיש לדון דאולי דוקא בשבת שמדליקין הכל בשעה אחת ונהגו לקבל בזה שבת אבל ביו״ט שאין הכל מדליקין בשעה אחת אפשר דלא נהגו לקבל בזה ויש לו דין איש המדליק שאינו מקבל שבת בהדלקתו ואף אם נאמר דאשה דרכה לקבל אף ביו״ט בהדלקתה מ״מ ביו״ט אפשר דאין בזה רק דין קבלת יחיד כיון שאין מדליקין בשעה אחת ומותר עדיין הדברים שמותר לעשות בספק חשיכה אכן לכתחלה בודאי יש לזהר לעשות העירוב קודם שתדליק הנרות:
(א) [סעיף א׳] יו״ט שחל להיות בע״ש וכו׳ ואין חילוק בין יו״ט ראשון ליו״ט ב׳ של גליות דגם יו״ט שני של גליות שחל להיות בע״ש אסור לבשל לשבת בקדירה בפ״ע אם לא ע״י עירוב שיערב מערב יו״ט הראשון וכמ״ש לקמן סעי׳ כ״ב יעו״ש:
(ב) שם. לא יבשל בתחלה לצורך שבת וכו׳ בגמ׳ (ביצה ב׳ ע״ב) מפיק לה רבה מקרא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכון לשבת וחול מכין ליו״ט ואין יו״ט מכין לשבת וכו׳. והקשו שם התו׳ הואיל והכנה דאו׳ היאך אופין ומבשלין מיו״ט לשבת וכי תימא ע״י עירובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאו׳. ותירצו דרבה גופיה אזיל לטעמיה (בפסחים מ״ו ע״ב) דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה יעו״ש:
(ג) ואם אפה או בישל מיו״ט לחול איפליגו בה אמוראי (בפסחים מ״ו ע״ב) ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה יע״ש. וכ״פ הרי״ף והרא״ש שם כרבה. וכ״פ הרמב״ם פ״א מה׳ יו״ט דין ט״ו. וכ״פ הרמב״ן במלחמות והרא״ה בס׳ המאור והר״ן שם בפ״ג דפסחים. וכתב שם בס׳ המאור אע״ג דפליג רבה לענין מלקות מודה הוא דלכתחילה אין לו לאפות יעו״ש. ועיין לקמן או׳ ז׳:
(ד) וכתבו התו׳ שם בפסחים דאם בישל סמוך לחשיכה דליכא למימר שיקלעו ליה אורחים לוקה. וכ״כ המרדכי רפ״ב דביצה וב״י בשם הגמ״י. והב״ד מ״א ריש הסי׳. וכתב ולכן נהגו כשחל יו״ט בע״ש מקדימין להתפלל ערבית יעו״ש. ור״ל כדי שלא יבשלו לצורך שבת סמוך לחשיכה כמ״ש המחה״ש. וכ״כ הר״ז או׳ ח׳ מק״ק סי׳ ל״ב או׳ ח׳. ועפ״ז כתב המש״ז ססי׳ רנ״ט כשחל יו״ט ע״ש ראוי להקדים ולהטמין מבע״י השאלינ״ט שיתבשל עכ״פ כמאב״ד חצי בישולו מבע״י יעו״ש. ומיהו י״א דצרכי שבת נעשין ביו״ט מדאו׳ כמ״ש בס׳ בית מאיר והחמ״מ או׳ א׳ ומ״ב בב״ה וע״כ כתב שם במ״ב או׳ ג׳ דבשעת הדחק יש להקל ביו״ט שני שחל בע״ש אם נתאחר בישולו לשבת עד סמוך לשבת ואף ביו״ט א׳ אפשר דיש להקל בשעת הדחק רק לכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה ובפרט ביו״ט א׳ שהוא דאו׳ יעו״ש:
(ה) שם. בקדרה בפני עצמה. דאילו בקדירה אחת יכול לבשל כמו שירצה. טור וב״י. ט״ז סק״א. א״ר או׳ א׳ חמ״מ או׳ א׳ ועיין לעיל סי׳ תק״ג סעי׳ א׳ ובדברינו לשם בס״ד:
(ו) שם. אבל מבשל הוא כמה קדירות ליו״ט ואם הותיר וכו׳ ואפי׳ נתותר קדירה שלימה כולה כיון שמתחלה חשב שיצטרך ליו״ט ובלבד שלא יערים בזה וכמבואר לקמן סעי׳ כ״ד יעו״ש. ועין לעיל סי׳ תק״ג סעי׳ א׳ בהגה ובדברינו לשם בס״ד:
(ז) שם. וע״י עירוב מבשל בתחלה לשבת. ואסמכוהו אקרא דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו״ט. רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיו״ט לשבת ק״ו מיו״ט לחול. ותנא מייתי לה מהכא. את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מה״ת. ביצה ט״ו ע״ב. ונ״מ בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעיו״ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי׳ קודם עיו״ט ויו״ט של סוכות שחל להיות בה׳ בשבת יכול לערוב עיו״ט עירוב א׳ לשבת זו ולשבת הבאה. הרא״ש ריש פ״ב דביצה. מיהו היש״ש פ״ב דביצה סי׳ א׳ השיג ע״ז וכתב דאפי׳ לרב אשי צריך לערב בכל ערב יו״ט ואם עשאו קודם עיו״ט לא יועיל אפי׳ לרב אשי וכתב וכן עמא דבר יעו״ש. ועיין ב״י שהביא פליגתא בזה וסיים ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל דכיון דמידי דרבנן הוא יעו״ש. וכ״פ לקמן בש״ע סעי׳ י״ד. וכן פסק שם הלבוש. וכן הסכים הב״ח וכ״כ מ״א ס״ק י״ג. וכ״ה דעת האחרונים כאשר יבואר שם בס״ד:
(ח) שם. הגה. פי׳ ענין עירוב וכו׳ ועוד י״ל מה שנקרא עירובי תבשילין לפי שעי״ז מערבין תבשולי יו״ט ושבת ביחד שמבשלין לצורך שניהם ביום א׳:
(ט) שם. הגה. ומותר להניח עירוב זה אפי׳ ספק חשיכה וזמן ספק חשיכה נת׳ לעיל סי׳ רס״א או׳ א׳ ומבואר שם דכשנראין ג׳ כוכבים בינונים הוא ודאי לילה יעו״ש. וכ״כ מ״ב או׳ ד׳:
(י) שם. בהגה. אפי׳ ספק חשיכה. וכ״פ הש״ע לעיל סי׳ שצ״ג סעי׳ ב׳ לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות יעו״ש. והטעם כתב הר״ז או ט׳ לפי שספק ד״ס להקל ואנחנו תולין לומר עדיין יום הוא עכ״ל. ואם יש לברך על העירוב שהניח בין השמשות עיין לעיל סי׳ שצ״ג או י״א שכתבנו בשם תשו׳ נודע בשערים ססי׳ ו׳ שהניח בצ״ע יעו״ש וע״כ יש לברך בלא שם ומלכות ורק י״ל הלשם יחוד וכו׳:
(יא) שם בהגה. אפי׳ ספק חשיכה. ואם קבל עליו שבת כגון שאמר ברכו אסור כמ״ש ססי׳ רס״א. מ״א סק״א. מיהו הט״ז סק״ג כתב בשם הראב״ן סי׳ קס״ח דאפי׳ לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כ״ז שהציבור לא התפללו תפלת יו״ט כי קבלת יו״ט לא הוי עד תפלת יו״ט יעו״ש. וכ״כ העט״ז בשם הנז׳ וכן מסיק בנתיב חיים. והי״א בהגה״ט לחלק יצא דמ״ש הראב״ן הייגו שהצבור אמרו ברכו ועדיין הוא לא אמר אז יכול לערב אחר ברכו אבל אם הוא אמר ברכו כבר קבל עליו יו״ט ואינו יכול לערב עכ״ל. והר״ז או׳ ט׳ כתב דאם כבר אמרו רוב הציבור ברכו הרי הוא נגרר אחר רוב הצבור וחל גם עליו קדושת יו״ט ואסור לערב ע״ת כמו ביו״ט עצמו ואצ״ל שאם הוא בעצמו קבל עליו יו״ט כגון שהתפלל ת״ע של יו״ט אעפ״י שהצבור לא אמרו עדיין ברכו שאסור לו לערב עכ״ל וכ״כ ח״א כלל ק״ב או׳ ב׳ דאם כבר קבל עליו יו״ט כגון שאמר ברכו או שהצבור כבר אמרו ברכו אסור להניח. ומיהו עיין לעיל סי׳ רס״ג או׳ ט״ו שכתבנו דבעיר שיש בהכ״נ הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה ואפי׳ אם יש בבהכ״נ אחת רוב יעו״ש וא״כ בעיר כזו אין היחיד נמשך אחר הרוב כ״ז שלא ענה ברכו שהרי היא יכול להתפלל בבהכ״נ המאוחרת וממילא יכול לערב ג״כ כ״ז שעדיין לא ענה ברכו. וכן אם הוא אמר ברכו ויש אחרים שעדיין לא אמרו ברכו יכול לומר להם שיערבו לו וכמ״ש לעיל סי׳ רס״ג סעי׳ י״ז ובדברינו לשם או׳ ק׳ יעו״ש:
(יב) ואם הניח ע״ת קודם שהתפללו הצבור תפלת י״ח אע״ג שאמרו כבר ברכו עירובו עירוב דיש לסמוך על ראב״ן. ח״א שם. וכ״כ מ״ב או׳ ד׳ דבשעת הדחק אף אחר ברכו כ״ז שלא התפללו הצבור מעריב יוכל לערב אם לא חשכה עדיין. וכ״ז בעיר שאין שם אלא בהכ״נ א׳ אבל אם יש הרבה בהכ״נ אין היחיד נגרר אחר הצבור שכבר התפלנו כנז׳:
(יג) ומי שהוא בבהכ״נ ולא הניח ע״ת ואם ילך לביתו להניח ע״ת יעבור זמן המנחה יתפלל מנחה ולא יניח ע״ת דיכול להקנות קמחו לאחרים. מ״א סק״א. א״ר או׳ ג׳ י״א בהגה״ט. חמ״מ או׳ א׳ ר״ז או׳ יו״ד. ח״א שם. מק״ק סי ל״ב או׳ י״א. מ״ב שם. ועיין לקמן סעי׳ כ׳:
(יד) ומיהו אם יכול לעשות עירובו ע״י שליח ישלח שליח לעשות עירוב קודם שיתפלל מנחה, מ״ב שם. ויאמר השליח בדין עירובא יהא שרי לפלוני בן פלוני ולכל בני ביתו לאפויי וכו׳ ולמיעבד כל צרכיהון מיו״ט לשבת. ולענין ברכה אם יכול השליח לברך עיין לקמן או׳ נ״ח:
(טו) אחד שהיה יושב בבהכ״נ ונזכר שלא עשה עירובי תבשילין ושם בבהכ״נ בירך ע״מ עירוב ואמר בתבשיל פלוני שבביתי יהא שרי לי לאפויי וכו׳ פשיטא דטעה מדרך השכל ולא עשה כלום דצריך לנקוט בידיה התבשיל דוקא ולומר בהדין וכו׳. חיים שאל ח״א סי׳ כ״ט. זכ״ל ח״ג או׳ כ״ז. מיהו בהלכתא גבורתא הנדפס בתפארת ישראל על משניות פ״ב דביצה מ״א כתב דמועיל כה״ג ויכול לעשות כן לכתחלה אם הוא בבהכ״נ סמוך לחשיכה ואין לו פנאי לילך לביתו והוא עדיין קודם ברכו ויאמר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי יהיה מעכשיו לע״ת בא״י אמ״ה וכו׳ יעו״ש. והב״ד מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ ט״ז. ועיין לקמן סעי׳ ו׳.
(הקדמה) כאשר חל יום טוב בערב שבת מותר מדין תורה לבשל בו בעבור השבת. אולם חששו חכמים שבני אדם ייטעו לחשוב שכפי שמותר לבשל מיום טוב לשבת כך מותר לבשל מיום טוב לחול, ויבואו לזלזל ביום טוב. על כן אסרו לבשל מיום טוב לשבת אלא אם הניח בערב יום טוב ״עירוב תבשילין״. עירוב זה הוא פת ותבשיל, המהווים מעין תחילת הכנה של סעודות השבת כבר מערב יום טוב.
(א) בפני עצמה – כפי שביארנו בהקדמה, חששו חכמים שבני אדם יחשבו שכפי שמותר לבשל מיום טוב לשבת כך מותר לבשל מיום טוב לחול, ויבואו לזלזל ביום טוב. על כן אסרו לבשל מיום טוב לשבת אלא אם הניח עירוב1, כפי שיבואר בהמשך.
(ב) הותיר לשבת – כבר ראינו שאין איסור ״להרבות בשיעורים״ ביום טוב, ומותר להוסיף באותה קדרה לצורך מחר אפילו אם הוא חול, וכל שכן שמותר להוסיף לכבוד שבת; שכאמור, מדין תורה מותר לבשל מיום טוב לשבת.
(ג) ועל ידי עירוב – עירוב זה הוא תחילת הכנת ארוחת שבת כבר בערב יום טוב, ועל ידי מעשה זה שעושה בערב יום טוב יזכור שאין לבשל מיום טוב לחול, כפי שראינו למעלה.
(ד) ספק חשיכה – זמן ״בין השמשות״ בכניסת שבת, כלומר בין השקיעה לצאת הכוכבים, הוא ספק שבת. והתבאר בהלכות שבת שמותר בזמן זה, כיוון שהוא ספק, לעשות מלאכות דרבנן לצורך מצווה2. לכן מותר לערב בערב יום טוב בין השמשות.
1. יש מחמירים וסוברים שאסור מהתורה לבשל מיום טוב לשבת, ולא הקלו אלא מדין ״הואיל״, שאינו לוקה משום שההכנה יכולה להואיל גם ליום טוב עצמו אם יבואו בו אורחים. ולשיטה זו אסור מן התורה לבשל סמוך לחשכה, שכבר אינו יכול לצפות לאורחים. וכתב המ״ב (ס״ק ג) שלכתחילה כדאי לחשוש לשיטה זו. אך המחבר והרמ״א לא פסקו כשיטה זו כלל, לכן נראה שאפשר לכתחילה לסמוך על המחבר והרמ״א.
2. סימן רס״א וסימן שמ״ב, ראה שם פרטי ההיתר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגריד אפריםחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ב) ועירוב זה פי׳ ר״ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו ור״י פי׳ דסגי בתבשיל לבד וה״ר שמשון הזקן כתב כר״ת וכן בה״ג וכן נהגו.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ה) ועירוב זה פר״ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו׳ שם במשנה דעושה תבשיל מעי״ט וסומך עליו לשבת בש״א שני תבשילין ובה״א תבשיל אחד כתב הרא״ש ר״ת היה אומר דפלוגתא דב״ש וב״ה הוא בבישול דב״ש סברי דלבשל סגי בתבשיל אחד וכן משמע לישנא דמתניתין דלא הזכיר אלא בישול אבל לאפות אף בית הלל מודו דבעינן פת דכולהו אית להו דר׳ אליעזר דאמר אין אופין אלא על האפוי והא דאמר אביי ל״ש אלא תבשיל אבל פת לא לצורך בישול קאמר וכל מילי בכלל בישול דכתיב ויבשלו את הפסח וכן להחם חמין כדאיתא בפרק כירה (שבת מ:) גבי מים הפושרים זהו בישולו אבל אפייה לאו בכלל בישול הוא כדאשכחן דפת ושלקות הוו שתי גזירות ומ״מ הוצאה והדלקה שריין אע״ג דלא הוו בכלל פת ותבשיל דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה ור״י אומר מה שמדקדק ר״ת מפת ושלקות דאין אפייה בכלל בישול אינה ראיה אלא אפי׳ הוי בכלל הוציאוה מכללו לפי שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כמו בשלקות ואח״כ הוסיפו לאסור את הפת והא דדרשינן את אשר תאפו אפו לאו ד״ה הוא דתניא בתוספתא העושה תבשיל מערב י״ט אופה ומבשל עליו בשבת ומטמין עליו את החמין:
עוד תניא התם רשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ובהדיא פליגי ר״א ור׳ יהושע בירושלמי וז״ל כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רא״א אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור׳ יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וקי״ל דר׳ אליעזר שמותי הוא ונהגו להחמיר כדברי ר״ת וכ״כ בה״ג וכ״כ רבי׳ שמשון הזקן עכ״ל והר״ן סתר דברי ר״ת והעלה דא״צ פת ושכן דעת הרי״ף ז״ל וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם בפ״ו:
והמרדכי כתב כדעת ר״ת דבעינן פת ותבשיל והתוס׳ כתבו שר״י חולק על ר״ת ומ״מ אור״י לא מלאני לבי לעבור על דברי דודי וצריך פת ותבשיל וכן עמא דבר עכ״ל וה״ה כתב בפ״ו דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכ״נ מן ההלכות וכ״כ מקצת הגאונים וזה דעת הרמב״ם והרשב״א ז״ל וכדברי רבי׳ אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ״ל.
וכתב הגה״מ שר״י ורבו של רש״י היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו. כתב המרדכי שם דאיתא בירושלמי עירובי תבשילין כך הם בפת כביצה ותבשיל כזית והא דקאמר פת כביצה ותבשיל כזית פליג אתלמודא דידן דמשמע שיעור כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל ע״כ:
(ב) פת לאפות עליו דאפיה לאו בכלל בישול הוא אע״ג דהוצאה והדלקה נמי לאו בכלל פת ותבשיל נינהו מ״מ לא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה:
(ג) וכן נהגו לכתחלה:
(ב) ועירוב זה פי׳ ר״ת שצריך לעשותו מפת וממיני תבשיל וכו׳ ור״י פי׳ דסגי בתבשיל לבד כו׳ טעם מחלוקת זה מפורש בתוס׳ (דף י״ז) בד״ה אמר רבא ובאשר״י לשם ומסקנת כל הפוסקים שכן עמא דבר כר״ת והג״ה מיימון כתבו עוד ומיהו היכא דאירע דלא עירב אלא בתבשיל לבד סומכין על כל הנך רבוותא דשרו. ובמרדכי הארוך הביא הירושלמי רבי חייא רבה עלה לביתו וכבר נכנס יו״ט א״ל אנשינן עירובי אמר לון איתא להכי טלופחין מאתמול א״ל אין ומדקדק לשם הדא אמרה אפילו מין אחת פירוש שאין צריך אלא תבשיל אחד שהרי סמך על העדשים לחוד וכן פסק בש״ע. מיהו מ״ש וכבר נכנס י״ט זהו לפי פי׳ ה״ר אפרים שהביא רבי׳ בסוף סימן זה אבל כל הגאונים מפרשים שלא נכנס י״ט וכך היא דעת רבינו ועיין במ״ש בסוף הסימן:
עֵרוּב זֶה עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּפַת וְתַבְשִׁיל, וְאִם לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא מִתַּבְשִׁיל לְבַד, מֻתָּר.
(ג) טור בשם ר״ת ורבי שמעון הזקן ובה״ג
(ד) הגהת מיימוני דסומכין על ר״י והרי״ף וש״פ
(ד) בפת ותבשיל – דהכי ס״ל לר״א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע״כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור״י ס״ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס״ל כר״י רק ר״ת וקצת דיעות ס״ל כר״א ע״כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר״י.
(ב) ואם לא עשה אלא מתבשיל מותר אבל פת לבד לא מהני לבשל לשבת:
(ב) מתבשיל – דאיתא דר״א יליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע״כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפו פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיבשלו ור״י ס״ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב פוסקים ס״ל כר״י רק ר״ת וקצת דעות ס״ל כר״א ע״כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר״י אבל על הפת לחוד לא מהני לכ״ע אף לאפות. אסור לעשות ע״ת לפני עי״ט רק בעי״ט אבל בדיעבד מותר עיין ט״ז ס״ק י״ב ומ״א ס״ק י״ג. כתוב ביש״ש אם עשה תבשיל מיוחד לע״ת או שהפרישו לשם כך אפי׳ היה דעתו לברך עליו ושכח שרי לבשל דברכות אין מעכבות ואפי׳ הפרישה אשתו שלא מדעתו שרי עכ״ל. והמ״א בס״ק (נ״ג) [כ״ג] חולק עליו וכתב דאין לסמוך ע״ז ע״ש. ועיין ט״ז ס״ק (י״ז) [י״ח]. מהרי״ל היה מניח הבשר על הטעלי״ר ולא על גלוסקא משום מיאוס. גם לקח לחם שלם ולקחו ללחם משנה בליל שבת ובמחרתו בסעודה ג׳ היה בוצע עליו כיון דאתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחרית׳. בשל״ה כ׳ שלא ליקח עצם שפל אלא יקח חתיכה חשובה ואל תהי מצוה זו קלה בעיניך:
(ד) ס״ב עירוב זה כו׳ – ירושלמי עירובי תבשילין כך הם פת כביצה ותבשיל כזית ואומר בא״י אמ״ה אקב״ו על מצות עירוב ומתנה ואומר בדין יהא שרי לן לבשולי ולאפויי מי״ט לחבירו ומי״ט לשבת ולמי שסומכין על עירו׳ זה עד מוצאי י״ט האחרון ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי י״ט האחרון אכלו או שאבד צריך לערב ביו״ט האחרון עכ״ל הירושלמי. והביאו הג״מ ומרדכי והא דקאמר מי״ט לחבירו פי׳ ראבי״ה כגון אם חל י״ט ע״ש ושבת ובגמרא ר״פ ב׳ ט״ו ב׳ אין אופין אלא על האפוי ואין כו׳ והא דקאמר ב״ה תבשיל אחד היינו בשביל תב שיל וכן מאי דקאמר בגמ׳ ל״ש אלא תבשיל כו׳ היינו אם אינו רוצה כ״א לבשל:
(ה) ואם לא עשאו כו׳ – דפשטא דמתני׳ ובה״א תבשיל א׳ וכן לישנא דגמרא ל״ש אלא תבשיל כו׳ משמע דבתבשיל לבד סגי ושם י״ז ב׳ ובה״א מערב בתבשיל אחד ועושה כו׳ ובש״א אין אופין כו׳ ועלה קאמר ב״ה מערב כו׳ ולא קי״ל כירושלמי הנ״ל ומה שהביא ראיה מותנא מייתי לה מהכא כו׳ ר״א היא ור׳ יהושע פליג עליה בירושלמי רפ״ב רא״א אופין כו׳ ור׳ יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל כו׳ ע״ש והגמרא לא חש להביא רק רישא דברייתא סמך על עירובי תבשילין וכת׳ תוס׳ ומ״מ אור״י לא מלאני לבי לעבור כו׳ וכן עמא דבר ובדיעבד סומכין על הר״י ושאר פוסקין אבל לכתחילה יעשה כר״ת ומה שהקשה עליו דר׳ יהושע פליג עלה מ״מ סתמא דתלמודא מייתי דר״א ונ״ל ראיה לדבריו ממ״ש כ״א כ״ב ה״ד אי דאנח כו׳ אלא אמר אביי כו׳ וחנניא כו׳ ואם איתא מאי אריא אין טומנין אפילו אופין נמי לא אלא דאף לב״ה צריך גם כן פת אבל דעת ר״י ור״ן ורמב״ם וש״פ דבתבשיל לבד סגי וכ״ה להדיא בתוספתא העושה תבשיל מעי״ט אופה ומבשל עליו לשבת ומטמין עליו את החמין ורשאין בני מבוי לעשות תבשיל ולאפות ולבשל עליו ור״א שמותי הוא אבל ב״ה פליג להדיא כנ״ל ומ״ש אין טומנין את החמין כו׳ אפשר לומר דרבותא נקט דאפילו חמין שהוא כעין תבשיל אפ״ה אסור וכן עיקר:
(ו) סיג בין בסופו – שם תנן אכלו כו׳:
(ז) ויש כו׳ – ירושלמי הנ״ל:
(ה) בפת ותבשיל – דצריך לאפות ולבשל מיו״ט לשבת ולכן עושין העירוב מפת ותבשיל מעיו״ט שעל סמך זה אופין ומבשלין אח״כ:
(ו) ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד – דמעיקר הדין א״צ אלא מתבשיל לבד ומהני בין לפת בין לתבשיל שכן הוא דעת רוב הפוסקים אלא שנהגו כדעת הפוסקים המחמירין להצריך פת ותבשיל ולכן בדיעבד מותר ואם א״צ לאפות ביו״ט ורק לבשל אף לכתחלה סגי בתבשיל לחוד לכו״ע:
(ז) מותר – לאפות ולבשל ביו״ט בשביל שבת ומ״מ אם נזכר קודם שחשכה צריך להוסיף להניח גם פת ויאמר בהדין עירובא אבל לא יברך שנית. ואם עשה מפת לבד לתבשיל בודאי לא מהני ואם מהני לפת לחוד יש דעות בין הפוסקים והאחרונים הסכימו דלא מהני אף לפת דעיקר העירוב נתקן מתבשיל:
(טז) [סעיף ב׳] עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל וכו׳ משום דיש פלוגתא בזה די״א צריך להיות בפת ותבשיל דכתיב את אשר תאפו אפו וכו׳ אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין על המבושל וי״א דגם בתבשיל לבד שרי לאפות ולבשל דכל מילי בכלל בישול אלא שנוהגין להחמיר לעשותו בפת ותבשיל כמבואר בטור וב״י יעו״ש. וע״כ פסק בש״ע לכתחילה צריך פת ותבשיל ובדיעבד אם לא עשאו רק בתבשיל לבד מותר:
(יז) שם. בפת תבשיל. ונראה דה״ד כשרוצה לאפות ביו״ט פת אבל כשאינו רוצה רק לבשל ולא לאפות גם ר״ת ס״ל דסגי בתבשיל לבד. כ״מ בתו׳ ביצה י״ז ע״ב. וכ״כ העו״ש או׳ ב׳ וכ״כ בס׳ בגדי ישע. ביאורי הגר״א. מ״ב או׳ ו׳:
(יח) שם. ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר. אבל פת לבד לא מהני לבשל לשבת. עט״ז. משמע אבל לאפות מותר. וכ״כ בשה״ל. ועיין תו׳ ע״ז ל״ז ע״ב שכתבו דעל הפת לבד מותר לבשל ג״כ יעו״ש. אבל העו״ש או ד׳ כתב דעל הפת לחוד אין לסמוך אף לאפות יעו״ש וכ״כ א״ר או׳ ד׳ מש״ז או׳ ד׳ בגדי ישע. חמ״מ או׳ ב׳ ר״ז או׳ ג׳ שע״ש. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ ב׳ ועיין לקמן או׳ כ״ה:
(יט) שם. אלא מתבשיל לבד מותר. לאפות ולבשל ביו״ט בשביל שבת. מ״מ אם נזכר קודם שחשכה צריך להוסיף ולהניח גם פת אמר בהדין עירובא וכו׳ אבל לא יברך שנית. חמ״מ בביאור או׳ ג׳. מ״ב או׳ ז׳:
(ה) בפת ותבשיל – עיקר העירוב הוא בתבשיל, ובכך מתיר את כל ההכנות משבת ליום טוב: לאפות, להטמין ולהדליק את הנר. אולם יש דעה בהלכה (שיטת רבנו תם) האומרת שאפייה חשובה בפני עצמה, ואינה כלולה בכך שהתחיל לבשל מערב החג, אלא צריך גם לאפות כדי להתיר את האפייה. לשיטה זו, אם הניח תבשיל בלבד מותר לבשל, אך אסור לאפות1.
(ו) מותר – כפי שהסברנו, העיקר להלכה כדעה שהתבשיל מספיק לכל צרכיו. אך אם הניח רק פת – אינו יכול אפילו לאפות2. ונראה שזאת משום שהלחם הוא מאכל בסיסי, וכל יום אופים ואוכלים לחם, לכן אין באפיית לחם היכר לצורך עירוב תבשילין.
1. לשיטה זו אם הניח רק פת – מותר לאפות ואסור לבשל. אך קולא זו לא התקבלה להלכה, כפי שנבאר בס״ק הבא.
2. כך משמע בפשטות דעת המחבר. וטעמו, שתיקנו חכמים לערב בתבשיל. אלא שיש חולקים, ומקלים לאפות אם הניח פת בלבד. עיין מ״ב ס״ק ז׳, ושער הציון י״ז וי״ח.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זעטרת זקניםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ד) וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ו) וצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת לאפוקי דייסא שם בגמרא (ביצה ט״ז.) איכא תרי לישני ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא שהוא אמר אביי ל״ש אלא תבשיל אבל פת לא מ״ט מידי דמלפת בעי׳ ופת לא מלפת ודייסא נמי לא מלפתא דא״ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ופירש״י דמלפת. ליפתן בעינן דמוכחא מלתא שעשוי לשבת ופת לא מלפת הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם.
וכתב ה״ה וכ״ש פירות דלא ופשוט הוא וכבר נתבאר בסמוך דהא דאמרינן אבל פת לא לדעת ר״ת היינו לצורך בישול אבל כדי לאפות בעינן פת:
(ד) לאפוקי דייסא דאע״ג דמיקרי גם כן נהמא:
צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תַּבְשִׁיל זֶה דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, לַאֲפוּקֵי דַּיְסָא.
(ו) שם וכלישנא בתרא
(ז) כרבי זירא
(ה) לאפוקי דייס׳ – דא״ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.
(ב) דייסא. נ״ל דאפי׳ במקום שמלפתין בו את הפת בטל׳ דעתן דאכלו נהמא בנהמא וכ״מ בגמרא ונ״ל דה״ה שאר מיני לפתן וקטניו׳ במקו׳ שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן ורש״י כ׳ דבעי׳ דבר שאינו אוכל בכל יום שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת:
(ג) דייסא – נ״ל דאפי׳ במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמ׳ בנהמ׳ ונ״ל דה״ה שאר מיני ליפתן וקיטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ״א:
(יא) ללפת – כגון בשר ודגים וביצים ושארי מיני לפתן מבושלים שדרכן ללפת בהן את הפת. מהרי״ל היה מניח הבשר על טעלער ולא על הגלוסקא משום מיאוס וגם לקח לחם שלם והיה לוקח אותו אח״כ ללחם משנה ובוצע עליו בסעודה שלישית דכיון דאיתעביד ביה מצוה חדא ליתעבד ביה מצוה אחרינא:
(יב) לאפוקי דייסא – היינו ריפות של שעורים שקורין גאגעלאך שאין דרכן של בני אדם ללפת בהן את הפת אלא אוכלין אותן בעצמן כדי לשבוע כמו פת. ואפילו במקומות שנוהגין ללפת בהן את הפת בטלה דעתן אצל כל אדם ושארי מיני קטניות תלוי במנהג המקומות שבמקום שאין מלפתין בהן את הפת אסור לערב בהן:
(כד) [סעיף ד׳] דבר שהוא ראוי ללפת בו וכו׳ כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם, הרמב״ם פ״ו דין ג׳ ר״ז או׳ י״א. ח״א כלל ק״ב או׳ ה׳:
(כה) שם, לאפוקי דייסא. הטעם משום דהוי דבר שאין ראוי ללפת בו את הפת דא״ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ומבואר בגמ׳ (ביצה ט״ז ע״א) דלכ״ע אין מערבין בפת (עיין לעיל או׳ ח״י). וז״ל הרמב״ם פ״ו ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהם אלא בתבשיל שהוא פרפרת וכו׳. ופי׳ ריפות שכתב הוא חטין מחולקין וכתושים מבושלים והיינו דייסא הנז׳ בגמ׳. וכן מבואר מדברי הרמב״ם גופיה פ״ג ולזכר בש״ע לעיל סי׳ תק״ד סעי׳ ג׳ יעו״ש. מאמ״ר או׳ ו׳. ועיין בדברינו לשם או׳ כ״ו:
(כו) שם. לאפוקי דייסא. ואפי׳ במקום שמלפתין בו את הפת בטלה דעתן דאכלי נהמא בנהמא וכ״מ בגמ׳. וה״ה שאר מיני לפתן וקטניות במקום שאין דרך ללפת בהן הפת אסור לערב בהן. מ״א סק״ב. א״ר או׳ ו׳ חמ״מ או׳ ב׳ ר״ז שם. ח״א שם. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ י״ג מ״ב או׳ י״ב. ואפי׳ בדיעבד שכבר עירב בהן ה״ז כמו שלא עירב כלל. נ״ז שם. מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ ח״י. ועיין לעיל או׳ ח״י מ״ש בשם התו׳:
(כז) ונראה דתפוחי אדמה שהסיר קליפתן ובשלן יבשים הוא מדברים שדרכן לאכלן בפ״ע כדי לשבוע ולא ללפת בהן הפת ואין מערבין בהן וכן קטניות מבושלין יבשים שקורין ארבע״ס או פולין שקורין בא״ב. מ״ב בשה״צ או׳ כ״ב. ונראה דבכל זה הולכין אחר מנהג המקומות אם רגילין ללפת בהם הפת אם לאו:
(יא) לאפוקי דייסא – הגמרא מבדילה בין שלושה מאכלים: פת; תבשיל, שנחשב כמלווה את הפת; ודבר שבא במקום הפת, כמו דייסא. עיקר הסעודה בזמנם היה הלחם, וממנו עיקר השביעה. הבשר, הדגים והירקות נחשבו לתוספת (״ללפת את הפת״) הנותנת חשיבות לארוחה, ומהם צריך להניח את העירוב, ולא מדייסא, הבאה להשביע במקום לחם. ולכן אין לערב בתפוחי אדמה, שגם הם באים להשביע כמו לחם1.
1. על פי שער הציון ס״ק כב.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ה) ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ז) ומה שכתב ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך ברייתא שם ופירש״י שלוק. מבושל הרבה מאד: מבושל. כהלכתו:
ודע דבברייתא איתא דכבוש ראוי לכך וכתבוהו הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ופירש״י כבוש. בחומץ וחרדל ומיני ירקות ולא ידעתי למה השמיטו רבי׳ ואפשר שטעמו מפני שהוא סובר דבלא חומץ נמי כל ששהא בדבר לח יום אחד מיקרי כבוש כמ״ש בספר י״ד סימן פ״ז וכיון דדגים מלוחים אין מערבין עליהם בלא בישול כמו שיבאר בסמוך ממילא אידחיא לה האי ברייתא דקתני דמערבין בכבוש דהא דגים מלוחים כבוש מיקרי ואפי׳ הכי אין מערבין בהם ומ״מ לענין הדין סומכים על דברי הפוסקים שכתבוהו. גרסינן תו בברייתא דאפילו קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי״ט סומכין עליו משום ע״ת ופי׳ רש״י קולייס האספנין. דג מליח הוא ונאכל כמות שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו והרמב״ם כתב וז״ל אפי׳ דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן הוא בישולן לאכילה ה״ז סומך עליהם וכתב ה״ה שזהו פי׳ מאי דתניא דאפי׳ קולייס האספנין שהדיחן בחמין מעי״ט סומכין עליו משום ע״ת. כתב הרמב״ם דמעושן יוצאין בו משום ע״ת וכ׳ ה״ה שהוא ירוש׳ בפ׳ הנודר מן המבושל. גרסי׳ תו בירוש׳ בההוא פירקא כל אוכל שהוא חי אין בו משום בישולי עו״ג ויוצאין בו משום ע״ת וכתבו הר״ן בסוף תעניות והמרדכי בה׳ ט״ב שבתחלת מ״ק וכ״כ הגה״מ בשם סמ״ג פ״ה מה׳ תעניות יוצאים בתפוחים מבושלים משום ע״ת כדמוכח בירושלמי דנדרים:
(ג) ומיהו כל מיני תבשיל צלי שלוק ומבושל ראוי לכך וכו׳ שם (דף ט״ז) מייתי תלמודא ברייתא תבשיל זה צלי ואפי׳ כבוש שלוק ומבושל וקולייס האספנין שנתן עליו חמין מעי״ט והרמב״ם כתב עוד דבמעושן נמי יוצאין בו דה״א בירושלמי ורבינו השמיט כבוש וקולייס האספנין ומעושן ולא נקט אלא מיני תבשילין דנתבשלו ממש אצל האש דשכיחי אצל כל אדם:
תַּבְשִׁיל זֶה שֶׁאָמְרוּ, אֲפִלּוּ צָלִי, אֲפִלּוּ שָׁלוּק, אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ מְעֻשָּׁן, אֲפִלּוּ מִין דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֱדִיחָן בְּמַיִם חַמִּים וַהֲדָחָתָן הוּא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה, הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶם; וְכֵן סוֹמֵךְ עַל תַּפּוּחִים מְבֻשָּׁלִים {וְהוּא הַדִּין שְׁאָר פֵּרוֹת מְבֻשָּׁלִים,} וְעַל דָּגִים קְטַנִּים שֶׁבִּשְּׁלָן.
(ח) ברייתא שם
(ט) הגהת מיימוני בפ״ה מה״ת בשם סמ״ג מהירושלמי נדרים
(י) משמעות דברי רב יוסף שם
(ו) אפי׳ שלוק – פי׳ אפי׳ מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו.
(ג) כבוש. פירש״י בחומץ או בחרדל ובי״ד סימן פ״ז מבואר דאם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש (ד״מ) ועבב״י ונ״ל דאם אינו ראוי לאכיל׳ ע״י הכביש׳ או העישון אין מערבין בו אבל במליח אף על פי שהוא ראוי לאכילה אין מערבין כדאמרי׳ בדגים קטנים כדאי׳ בחולין מליח שהרי הוא כרותח כבוש ה״ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם הי׳ כבוש בציר או בחומץ ושהא בתוכו כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עבי״ד רסי׳ ק״ה:
(ד) פירות מבושלים. אבל חיין לא ומיהו במ״מ משמע אפי׳ מבושלים אסור אם אין דרך ללפת בהן הפת דבחיין לא אצטריכא ליה למימר דפשיטא דתבשיל בעי׳ עס״ד:
(ג) אפי׳ מין דגים קטנים הרי זה סומך עליהם ודגים קטנים מלוחים אע״פ שאין בהם משום בישול עכו״ם אפ״ה נקרא תבשיל לענין עירוב תבשילין לסמוך עליהן דהא דשרי משום בישול עכו״ם לא משום דלא הוי תבשיל אלא דהתם משום אקרובי דעתי׳ הוא וכל שנאכל כמו שהוא חי אין קירוב דעת בבישולו אבל מ״מ כיון דתבשיל הוא סומכין עליו משום עירוב אפילו מולחן עכו״ם ובשלן עכו״ם נמי סמכינן עליו אבל מלוחים לבד אין מועיל אפי׳ כשמלחן ישראל דדוקא תבשיל בעינן (פ״ב דביצה ב״י והרא״ש):
(ז) שלוק וכו׳. פירש רש״י מבושל הרבה מאוד. כבוש בחומץ או בחרדל כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכן אם נשרה יום שלם בדבר לח וכל זה כשראוי לאכילה בכך (מגן אברהם):
(ד) מעושן – כ׳ המ״א נ״ל דאם אינו ראוי לאכילה ע״י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במלח אע״פ שהוא ראוי לאכילה אין מערבין דאמרי׳ מליח הרי הוא כרותח כבוש ה״ה כמבושל משמע דמליח אינו כמבושל מיהו אם היה כבוש בציר או בחומץ ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח הוי כמבושל אם נאכל כך עיין בי״ד רסי׳ ק״ה. מ״א:
(ח) ס״ה או מעושן – כ׳ המ״מ שהוא ירושלמי פ״ו דנדרים:
(ט) אפילו מין כו׳ – שם וקולייס האספנין כו׳ וכמ״ש בפ׳ חבית שהדחתן כו׳:
(י) וכן סומך כו׳ – עבה״ג:
(יא) וה״ה שאר כו׳ – ירושלמי דפ״ו דנדרים הלכה א׳ ר׳ בא רב יהודה בשם דבית רב אחי חביצא אין בו משום בישולי א״י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין ר׳ יוסי בר׳ בון בשם ר״ה כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי א״י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין אם בשלו כמ״ש בגמרא ואם צלאן כו׳ ונראה שחביצה פי׳ תפוחים מבושלים כנ״ל:
(ב) ש״ע ס״ה קטנים שבשלן. עיין ח״צ סימן ק״צ:
(א) מעושן. עבה״ט ועיין ח״צ סי׳ ק למ״ד שדעתו דלכתחל׳ אין להניח ע״ת רק במבושל באש ממש ובדיעבד סומכין בין על הכבוש בין על המלוח שלא נתבשל דע״ת דרבנן והרבה הקילו בו ולכן אם הניח ע״ת בהערינג מהני בדיעבד ואף לכתחלה כשאין לו ד״א דשעת הדחק בדיעבד דמי ולא יברך רק יאמר תנאי הנהוג בדין יהא שרי כו׳ וכן בכבוש יש לנהוג כן שלא להניח כ״א בשעת הדחק ולהתנות בלא ברכה ע״ש:
(יג) צלי – ודוקא צלי ממש אבל מליח אף שהוא חשיב כרותח דצלי אפ״ה אין מערבין וגרע מכבוש דלקמיה ולכן אין מערבין בדגים מלוחים שקורין הערינ״ג אף שהוא ראוי לאכילה כמו שהוא חי אכן אלו המונחים בשולי החביות שכבושין הן בציר יש להם דין כבוש ומערבין בהן:
(יד) שלוק – מבושל הרבה יותר מכפי צרכו:
(טו) כבוש – דכבוש כמבושל חשיבי ושיעור כבישה במים ושאר משקין הוא מעל״ע ובחומץ וציר אם רק נשרה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח חשוב כמבושל וכ״ז אם ראוי לאכילה ע״י הכבישה:
(טז) או מעושן – וזה נמי כשראוי לאוכלו בזה:
(יז) מין דגים קטנים – היינו קולי״ס האיספנין שבש״ס שרכין הן ובמים חמין נגמרין לאכילה וחשיבי בישול לדידהו:
(יח) תפוחים מבושלים וה״ה וכו׳ – וכ״ז דוקא אם דרך אותו המקום ללפת בהן את הפת [מ״א וש״א]:
(יט) שבישלן – או צלאן [גמרא] והיינו אפילו היו מלוחים בתחלה דראויין היו לאכלן חיים ואין צריכין בישול הו״א דלא נחשב בישולן לכלום קמ״ל ורבותא זו היא גם כן לענין תפוחים מבושלין אף דראוי היה לאכלן חיים:
תפוחים מבושלים וה״ה שארי פירות – עיין לעיל בסימן קע״ז ס״א דמוכח שם דפירות אין דרך ללפת בהן הפת [דלהכי צריך ברכה לאוכל אותן בתוך הסעודה] אכן הכא מיירי בידוע שדרך אותו מקום ללפת בהן הפת כמו שכתב המ״א:
(כח) [סעיף ה׳] אפי׳ שלוק. מבושל הרבה מאד. רש״י ביצה ט״ז ע״ב. ב״י, ט״ז סק״ו. א״ר או׳ ז׳ חמ״מ או׳ ג׳ ר״ז או׳ י״ב. מ״ב או׳ י״ד:
(כט) שם. אפי׳ כבוש. בחומץ ובחרדל ומיני ירקות. רש״י שם. ב״י. עו״ש או׳ ה׳ מ״א סק״ג. והיינו אם שהה בתוכו בכדי כבישה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח כמ״ש ביו״ד סי׳ ק״ה סעי׳ א׳ מ״א שם. א״ר שם. חמ״מ שם. ר״ז שם. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ י״ד. מ״ב או׳ ט״ו והיינו אם ראוי לאכילה ע״י כך. מ״א שם. ר״ז שם. מק״ק שם. מ״ב שם:
(ל) שם. אפי׳ כבוש. ואם נשרה יום שלם בדבר לח מקרי כבוש. מ״א שם. א״ר שם. ר״ז שם. מק״ק שם. מ״ב שם. ואם אינו ראוי לאכילה ע״י הכבישה או העישון אין מערבין בו אבל במליח אעפי׳ שהוא ראוי לאכילה אין מערבין. מ״א שם. וכ״כ הטור דבמליחה בלא בישול אעפ״י שנאכל מחמת מלחו אין עושין ממנו ע״ת יעו״ש. וכ״כ הלבוש בסעי׳ ו׳ וכ״כ היש״ש פ״ב דביצה סי׳ ט׳ וכ״כ העו״ש או׳ ה׳ עט״ז תשו׳ ב״ד סי׳ ד״ש. שו״ג או׳ ט׳ חמ״מ שם. ר״ז שם. מק״ק שם. מ״ב או׳ י״ג. אכן אלו המונחים בשולי החביות שכבושין הן בציר יש להם דין כבוש ומערבין בהן מ״ב שם. ועיין לקמן או׳ ל״ב:
(לא) וכתב שם בתשו׳ ב״ד שזה שעירב בדג מליח אם נזכר ביו״ט א׳ יערב בעצמו על תנאי כדלקמן סעי׳ כ״ב ולא יסמוך על עירוב חבירו דכיון דעירב לעצמו גילה דעתו דאינו חפץ בעירובו של חבירו אלא בשלו אעפ״י שעירב בשוגג בדבר הפסול ואם נזכר ביו״ט ב׳ או ביו״ט של ר״ה אין לו תקנה יעו״ש. והב״ד השו״ג שם. ברכ״י או׳ י״א ועיין לקמן או׳ נ״ב:
(לב) שם. אפי׳ כבוש. עיין בתשו׳ ח״צ סי׳ ק״ל שכתב דלכתחילה יש להחמיר להניח ע״ת במבושל באש ממש ובדיעבד סומכין בין על הכיבוש בין על המליח שלא בשלו כיון דע״ת דרבנן באופן שאם הניח ע״ת בהערינ״ג בדיעבד סומך עליהם ואף לכתחלה בשאין לו דבר אחר דכל שהוא שעת הדחק כדיעבד דמי. אלא שלענין ברכה נסתפק וכתב דיש להניחם בלא ברכה כ״א בתנאי הנהוג בדין עירובא יהא שרי וכו׳. וכן יש לעשות בדין הכבוש שלא להניחו כ״א בשעת הדחק שא״א באחר ולהתנות עליו בלא ברכה יעו״ש. והב״ד השע״ת או׳ ד׳ ומחה״ש סק״ג. אמנם ח״א כלל ק״ב או׳ ו׳ חלק על דברי ח״צ הנז׳ וכתב דבדג מליח אין מערבין בו כלל אפי׳ בשעת הדחק אבל בדבר שהוא כבוש וראוי לאכילה מערבין בו עכ״ל וכן בנ״א שם האריך לחלוק על דברי ח״צ הנז׳ וכ״ה דעת שואל ומשיב מהד״ג ח״ב סי׳ צ״ו. וכ״נ דעת הפו׳ שכתבנו לעיל או׳ ל׳ ואו׳ ל״א. אלא שכתב שם בנ״א דבשעת הדחק יערב בו ויסמוך על עירוב חבירו אפי׳ לכתחלה יעו״ש:
(לג) שם. או מעושן. וזהו נמי כשראוי לאוכלו על ידי כך כמ״ש לעיל או ל׳:
(לד) שם. אפי׳ מן דגים קטנים וכו׳ הנקרא קולייס האספנין (עיין ביצה ט״ז ע״ב ושבת ט״ל ע״א) שבשרן רך ביותר ומדיחין אותם במים חמין וע״י כן הם ראויים לאכלן חיים בלא בישול אם הדיחן בעיו״ט או קודם לכן מותר לערב בהן לפי שע״י הדחה זו הן מיכשרים לאכילה כמבושלין ממש. ר״ז או׳ י״ב:
(לה) שם. וכן סומך על תפוחים מבושלים. הגה. וה״ה שאר פירות וכו׳ וכ״ז דוקא אם דרך אותו המקום ללפת בהן את הפת. מ״א סק״ד. מאמ״ר או׳ ו׳ ואו׳ ח׳ חמ״מ או׳ ג׳ ר״ז או׳ י״א. ח״א שם או׳ ה׳ מק״ק סי׳ ל״ב או׳ י״ג. מ״ב או׳ ח״י. ואפי׳ בדיעבד שכבר עירב באותן המקומות שאין מלפתין בהן הפת ה״ז כמו שלא עירב כלל ר״ז שם. מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ ח״י:
(יב) או מעושן – צלי הכנתו ישירות על האש; שלוק הוא מאכל המבושל הרבה מאד; כבוש הוא דבר שנשרה בחומץ (אפילו זמן מועט), או במים במשך עשרים וארבע שעות.
(יג) סומך עליהם – ראינו כי יש צורך להניח כעירוב דווקא דבר מבושל. וכל דרכי הבישול מועילות לצורך זה1.
(יד) תפוחים מבושלים – ואין אומרים שאינם נחשבים כמבושלים משום שבדרך כלל הם נאכלים חיים2.
(טו) שבישלן – ואף שבישולם מהיר מאוד בגלל רכותם, בכל זאת נחשב בישול.
1. אמנם ראינו שאין להניח לחם, אך נראה שאין זה משום שהאפייה אינה נחשבת בישול, אלא משום שצריך לערב בדבר המלפת את הפת, כפי שראינו בהלכה הקודמת. לכן דבר אפוי המלווה את הסעודה, כגון ממולאים שנאפו בתנור, יועיל לעירוב.
2. כך משמע מהבית יוסף, וכן פירש השתילי זיתים. וראה במגן אברהם (ס״ק ד) שהעמיד במקום שמלפתים בהם את הפת, כפי שמשמע בסעיף הקודם. אך לא נראה כן מדברי המחבר, שלא הביא העמדה זו, והלא מסתמא לא מלפתים את הפת בתפוחים (כפי שהעיר ביאור הלכה ד״ה ״תפוחים״, בהביאו את דברי המג״א). אולם לענ״ד נראה שמה שכתב בסעיף ד ״שהוא ראוי ללפת בו את הפת״ הרי זה להוציא דבר שאינו חשוב, כגון דייסא. וכך נראה ממה שהביא הב״י בשם רש״י: ״לפתן בעינן, דמוכחא מלתא שעשוי לשבת״.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ו) ואפילו עדשים שנשארו בשולי הקדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף יש אומרים דוקא שבשלו העדשים מעי״ט וחתך בסכין השמנונית מעי״ט דהשתא איכא הוכחה אבל אם נשארו העדשים והשמנונית מג׳ או ד׳ ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין.
דגים קטנים מלוחין אף על פי שאין בישולן בישול לאוסרם משום בישולי גוי אפילו הכי חשיבי בישול לענין עירובי תבשילין להיות תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן.
בית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ח) ואפי׳ עדשים שנשארו בשולי קדירה ושמנונית שנדבק בסכין גורדו וסומך עליו ובלבד שיהא בו כזית פשוט בפ״ב דביצה פירש רש״י שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין סומך עליהם מעי״ט לשם עירוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי: גורדו. מעי״ט. כתב המרדכי פירש״י סומך עליהם מעי״ט ולא בי״ט עצמו וכן פר״י דצריך להתנות מעי״ט ולומר אם אשכח לעשות ע״ת אסמוך ע״ז התבשיל או על שמנונית זה הנגרד מן הסכין ואשמעינן רבי חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה״מ לכתחלה אבל בדיעבד היכא דשכח עבדין כדפר״י ובירושלמי איכא פלוגתא אם צריך להתנות מעי״ט ואיכא מ״ד שא״צ להתנות מעי״ט גם ע״ז סמך הר״ש מבונביר״ק והתיר לסמוך עליהם בי״ט עצמו בלא תנאי משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ״ל.
ולטעמיה אזיל הר״ש מבונביר״ק שסובר שבי״ט שני עצמו יכול לערב כמ״ש בס״ס זה בס״ד ושם אכתוב שאין לסמוך על דבריו:
ומה שכתב דאשמעינן רבי חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה״מ לכתחלה וכו׳ שנראה מדבריו שאין סומכין על עדשים שבשולי קדירה אלא בדיעבד דוקא לא משמע לי הכי מפשטא דמלתא אלא לכתחלה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדירה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בעי״ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחלה:
(ט) ומה שכתב רבינו שזהו שיעורו בין בתחלתו בין בסופו בין לאחד בין לאלף גם זה בפ״ב דביצה א״ר אבא אמר רב ע״ת צריכין כזית בין לא׳ בין לק׳ תנן אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת מאי כל שהו לאו אע״ג דליכא כזית לא דאית בהו כזית ת״ש תחלתו וסופו אין לו שיעור מאי לאו אין לו שיעור כלל לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה: ופירש״י סופו. אכלו או שאבד ושייר ממנו קצת: למטה. לא פחות מכזית:
(י) ומה שכתב וי״א דוקא שבשלו העדשים מעי״ט וכו׳:
(יא) דגים קטנים מלוחים אע״פ שאין בישולם בישול וכו׳ גם זה בפ״ב דביצה א״ר אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עו״ג א״ר יוסף ואם צלאן עו״ג סומך עליהם משום ע״ת וכתב הרא״ש אפי׳ מלחן עו״ג וצלאן דמליחת עו״ג לא אסרה אע״פ שנאכלים מחמת מלחן חיים דלא אסר אלא בישולי עו״ג וצליית העו״ג לא אסרתם כיון דנאכלים חיים וכתב הר״ן אם צלאן עו״ג סומך עליהם משום ע״ת שאע״פ שאין בו משום בישולי עו״ג לאו משום דלא ליהוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו אבל מ״מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום ע״ת:
(יב) ומה שכתב אבל במליחה בלא בישול לא אף ע״פ שנאכלין מחמת מלחן כן משמע מדברי הגמ׳ ודברי הרא״ש שכתבתי בסמוך:
(ה) שנשארו בשולי הקדירה׳ כו׳ בלא נתכוין:
(ו) גורדו פי׳ מעי״ט:
(ד) ואפי׳ עדשים וכו׳ שם תני ר׳ חייא עדשים שבשולי קדירה סומך עליהם משום ע״ת וה״מ דאית בהו כזית א״ר יצחק בריה דר״י שמנונית שע״ג הסכין גורדו וכו׳ ופירש״י סומך עליהן מעי״ט וכו׳ גורדו מעי״ט וי״א דדעת רש״י היא דוקא שבשלו העדשי׳ מעי״ט וחתכו השמנונית בסכין בעי״ט דהשתא איכא הוכחה שהשאירו וגורדו בעי״ט לצורך ע״ת ויכול לסמוך עליו אבל אם נשארו מג׳ או ד׳ ימים מקודם אין סומכין עליו ודעת רבינו דשרי בכל ענין ולא נקט רש״י מעי״ט אלא להוציא י״ט עצמו והוא לומר דצריך להתנות מעי״ט ולומר אם אשכח לעשות ע״ת אסמוך על זה התבשיל או על שמנונית זה הנגרד מן הסכין אבל מקודם עי״ט ודאי נמי שרי והכי משמע להדיא מהך ירושלמי דאמר ליה רבי חייא אית הכא טלופחין מאתמול אלמא דאפי׳ בעדשין שמאתמול קודם עי״ט נמי שרי לסמוך עליו וא״כ בע״כ דרש״י לא בא אלא להוציא י״ט עצמו וכ״כ המרדכי בשם ר״י שזאת היא דעת רש״י שכתב בעי״ט לאפוקי בי״ט עצמו ודלא כמ״ד בירוש׳ דא״צ להתנות מעי״ט אלא נקטינן כרב חסדא דצריך להתנות מעי״ט ונראה דמה שפי׳ רש״י סתמא דתלמודא דידן לחומרא כמאן דאמר צריך להתנות מעי״ט הוא לפי דבפיסקא דעושה אדם תבשיל מערב י״ט קבעה תלמודא להא דתני רבי חייא עדשים וכו׳ משמע פשטא דקאתי לאשמעינן דאפי׳ בעדשים ושמנונית סומך עליו מעי״ט וחשיב כאילו עושה תבשיל מעי״ט וסומך עליו לשבת אלמא משמע דצריך להתנות מעי״ט ודלא כהר״ש בונבור״ק שבמרדכי שפסק כדברי האומר בירושלמי דלא צריך להתנות דבשל סופרים הלך אחר המיקל דליתא אלא קי״ל כפשטא דתלמודא דידן לחומרא דצריך להתנות ותו משמע דסומכין לכתחלה אעדשים וגרידת השמנונית מן הסכין ואין ראיה מלשון סומכין עליו דמשמע סומכין עליו בשעת הדחק אבל לא לכתחלה כמ״ש מהרש״ל דהא במתני׳ תני נמי ועושה תבשיל מעי״ט וסומך עליו לשבת והתם לכתחלה קאמר דסומך עליו לבשל בי״ט הרבה תבשילין לצורך שבת והכי נמי יכול לסמוך עליו לכתחלה וכ״כ ב״י מיהו נראה ודאי דמצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל לכתחלה לצורך ע״ת כמו ששנינו ועושה תבשיל מעי״ט כו׳ ועובדא דירושלמי נמי משמע הכי דתני בה ר׳ חייא רבה עלה לביתו אמרין ליה אינשנון מערבא א״ל אית הכא טלופחין מן אתמול א״ל אין וכו׳ משמע דוקא היכא דשכח ואין הזמן מספיק לעשות תבשיל א״נ שהשעה דחוקה לו ואין לו דבר לעשות תבשיל אבל היכא דאפשר לו לעשות תבשיל יעשה לכתחלה תבשיל אע״ג דמדינא יכול לסמוך לכתחלה אעדשים שנשארו בקדרה מ״מ מצוה מן המובחר היא לעשות תבשיל וזאת הוא דעת המרדכי שכתב ואשמעינן ר׳ חייא דהא דתנן עושה תבשיל ה״מ לכתחלה אבל דיעבד היכא דשכח עבדין כדפרישית עכ״ל דהכל מודים דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל אלא דהיכא דשכח סומך עליו דיעבד ומיהו מדינא יכול לסמוך עליו לכתחלה אע״ג דלא שכח אלא דלא עבד מצוה מן המובחר כתב מהרש״ל בפ״ב ס״ס ח׳ וז״ל נראה דלא בעי להתנות מעי״ט אלא בדסומך על תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע״ת או שהפרישו לשם כך אפי׳ היה דעתו אח״כ להתנות ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך סומך עליו בדיעבד והברכה אינה מעכבת עכ״ל וכדבריו משמע בירושלמי דלא פליגי בצריך להתנות אם לאו אלא בעובדא דר׳ חייא דסמך על טלופחין דנשארו בקדרה בלא מתכוין מאתמול דלחד מ״ד תנאי הו״ל לרבי חייא הגדול ולאידך מ״ד לא הו״ל תנאי לר׳ חייא כלל הא לאו הכי א״צ תנאי (הגה״ה הא דכתב הר״ש מבונבור״ק דבפלוגתא דע״ת כיון דמדברי סופרים הוא הלך אחר המיקל כך כתב גם הרמב״ם דע״ת מד״ס הוא ומביאו ב״י ודהכי איתא בפרק אלו עוברין ואע״ג דלמאן דלית ליה הואיל אמרינן התם הכי משמע מאן דאית ליה הואיל נמי סבר הכי דבהא לא פליגי עכ״ל ולא משמע הכי בסוגיא אלא בהא מילתא ודאי פליגי וכן השיג עליו מהרש״ל פ״ב סימן ג׳ ע״ש עכ״ה):
(ה) דגים קטנים מלוחים וכו׳ פי׳ אע״פ דאם נתבשלו אח״כ על ידי עו״ג אינם נאסרים משום בישול עו״ג כיון שנאכלים חיים ע״י מליחה אפ״ה חשיבי בישול לענין ע״ת וסומך עליהם משום תבשיל אבל במליחה בלא בישול לא וכו׳ משום דלא דמי לכבוש דהוי כמבושל אבל מליחה אינה אלא כרותח דצלי ואע״ג דצלי גופיה חשיב תבשיל מ״מ מליחה דאינה אלא כצלי ולא צלי ממש לא חשיב לסמוך עליו והיא מימרא דרב אשי שם (דף ט״ז):
סוֹמֵךְ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ עַל עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְכֵן עַל שַׁמְנוּנִית שֶׁנִּדְבַּק בַּסַכִּין וּגְרָרוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת.
(יא) שם תני ר׳ חייא
(יב) שם מימרא דרב יצחק
(ז) אפי׳ על עדשים כו׳ – כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב״י חולק ע״ז וכתב אפי׳ לכתחלה אם אין לו בעי״ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני׳ שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ״ש כאן בש״ע ול״נ דאף המרדכי ס״ל כן דכה״ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ׳ רש״ל מדלא אמרי׳ בגמרא מערבין על עדשים כו׳ אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ׳ מו״ח ע״ז שאין זה ראי׳ דהא במשנה אמרי׳ ג״כ זה הל׳ אלא עושין תבשיל מעי״ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי׳ לכתחלה ועכ״פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד״ה וכ׳ רש״ל ומ״מ נראה דלא בעי להתנות מעי״ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע״ת או שהפרישו לשם כך אפי׳ היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני׳ ועוש׳ תבשיל מעי״ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ״ל מ״ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ״מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע״ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ״מ וע׳ בסעיף כ׳.
(ה) עדשים. דוקא אם אין לו תבשיל אחר (יש״ש) ועב״י וצ״ל דוקא במקום שמלפתין בהם את הפת:
(ד) סומך מעי״ט אפי׳ על עדשים. היינו לו׳ דאפי׳ שלא נתבשלו העדשים בעי״ט ולא חתך בסכין השמנוני׳ מערב יום טוב אלא שנשארו העדשים והשמנונית מג׳ או ד׳ ימים קודם יו״ט דאז ליכא הוכחה כלל סמכי׳ עליהם (הטור ומהררמ״י)
(ח) עדשים וכו׳. דוקא אם להם תבשיל אחר ובמקום שמלפתין בו את הפת (אחרונים):
(ה) עדשים – דוקא אם אין לו תבשיל אחר יש״ש ועב״י ובט״ז. ודוקא שמלפתין בהם את הפת כמ״ש ס״א. מ״א וע׳ יד אהרן:
(כ) סומך מעיו״ט אפילו וכו׳ – ר״ל אע״פ שנשארו שם בלא מתכוין הואיל ומבעוד יום סמך עליהן ולא אמרינן דמיגו דלא חשיבי בטלי אגב קידרא אלא גוררן מעיו״ט ומחשבן לכך ואומר עליהן בהדין עירובא וכו׳ וכן שמנונית שעל הסכין וכ״ז דוקא אם אין לו תבשיל אחר [אחרונים] ופשוט דזה דוקא לענין עדשים שבשולי קדרה דהוא קצת ביזוי מצוה אבל תבשיל גמור של עדשים לא גריעא משאר תבשיל. ואפילו לא נתבשלו מתחלה לשם כך. וכ״ז דוקא אם דרך באותו מקום ללפת הפת עם עדשים [מ״א]:
עדשים וכו׳ – עיין מ״ב מש״כ דאף שלא נתבשלו לשם כך הוא מבואר ופשוט ועיין עוד מש״כ בשם הפוסקים דדוקא כשאין לו דבר אחר לערב כ״כ הב״י ואחרונים והטעם כתב הגר״ז משום ביזוי מצוה אכן הב״ח כתב טעם אחר דהוא משום שלא נתבשל לשם כך דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל בכוון לשם עירוב [ואולי רק אם בישל לצורך שבת סגי ושאני אלו שלא נתבשלו כלל לצורך שבת] וכן הביא ממשמעות המרדכי וכ״ז למצוה מן המובחר בעלמא אבל העירוב כשר אף אם לקח דברים שלא נתבשלו לצורך זה וכדמוכח מהא דעדשים ושמנונית שנדבק בסכין וכ״כ הע״ת והוכיח עוד מהא דאיתא בגמרא דגים מלוחים שצלאן עכו״ם והוא בודאי לא לשם עירוב צלאן ועיין עוד בסי״ד בבה״ל:
(לו) [סעיף ו׳] סומך מעיו״ט אפי׳ על עדשים שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי. רש״י ביצה ט״ז ע״א. ב״י לבוש:
(לז) שם. אפי׳ על עדשים וכו׳ י״א דוקא שבשלו העדשים מעיו״ט וחתך בסכין השמנונית מעיו״ט דהשתא איכא הוכחא אבל אם נשארו הבשר והשמנונית מג׳ או ד׳ ימים קודם אין סומכים ונראה דשרי בכל ענין. טור. עו״ש או׳ ו׳ ועיין לעיל או׳ ז׳:
(לח) שם. אפי׳ על עדשים וכו׳ וה״ד באין לו תבשיל אחר ב״י. יש״ש פ״ב דביצה סי׳ ח׳ ט״ז סק״ז. מ״א סק״ה א״ר או׳ ח׳ חמ״מ או׳ ג׳ ר״ז או׳ י״ג. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ ט״ו. מ״ב או׳ כ׳:
(לט) שם. אפי׳ על עדשים וכו׳ ודוקא במקום שמלפתין בהם את הפת. מ״א שם א״ר שם. ר״ז שם. מק״ק שם. מ״ב שם:
(מ) שם. וכן על שמנונית שנדבק בסכין. שחותכין בו את הצלי. ר״ז שם:
(מא) שם. וגררו. מערב יו״ט. רש״י שם. ב״י עו״ש או׳ ו׳:
(מב) שם. והוא שיהא בו כזית. ואומר עליהן בהדין עירובא יהא שרי וכו׳ ועיין לקמן סעי׳ כ׳ בהגה:
(מג) וכתב שם היש״ש דלא בעי להתנות מעיו״ט אלא בתבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדרה והדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע״ת או שהפרישו לכך אפי׳ היה דעתו אח״כ להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד והברכה שצריך לברך עליו לכתחילה ולהתנות עליו להדיא אינה מעכבת יעו״ש והב״ד הט״ז שם והסכים עמו לדינא יעו״ש. אמנם המ״א ס״ק כ״ג הקשה על דברי היש״ש הנז׳ ממ״ש בהגה׳ סעי׳ כ׳ דאפי׳ אם התנה ולא פירש כל המלאכות בהדיא אסור וע״כ כתב דאין לסמוך על דברי היש״ש הנז׳ יעו״ש. והמאמ״ר או׳ ט׳ כתב דגם היש״ש מודה בדינו של רמ״א שהרי הוא ז״ל בתשו׳ סי׳ ע״ח אסר לשחוט כל שלא פרט השחיטה בנוסח העירוב והכי מוכח מדברי הפו׳ לקמן סעי׳ י״ט דבעינן פירוש המלאכות אלא דס״ל לרש״ל דשאני הכא שהיה דעתו להתנות כדין ולהזכיר המלאכות ולכן מהני יעו״ש. וע״כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה במי שהזמין ושכח להתנות יש להתנות ביום א׳ דיו״ט וכמ״ש לקמן סעי׳ כ״ב יעו״ש. ועוד עיין לקמן או׳ קכ״ב:
(טז) שיהא בו כזית – ואף שלא בישל אוכל זה לשבת1, מותר לשמור בעבור שבת כזית משאריות התבשיל ולסמוך עליהם לעירוב. אולם אם יש לו תבשיל שבושל לכבוד השבת – עדיף להשתמש בו.
1. על פי רש״י. ולשונו: ״שנשארו בלא מתכוין. סומך עליהן מערב יום טוב לשם עירוב, ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי״. כלומר: היות שלא נתבשלו במיוחד לשבת, אפשר היה לחשוב שמאכל זה אין לו חשיבות לגבי עירוב תבשילין.
בית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ז) מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ונפקא מינה למי שהוא טרוד או שכח ולא עירב שיוצא בעירובו של חבירו אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יג) מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני העיר וה״מ למי שהוא טרוד וכו׳ שם (טו:) ושלחו מנות לאין נכון לו מאי לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח ע״ת אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא וכתב הרא״ש למי שלא היה לו להניח ע״ת כגון שהיה טרוד מעי״ט ולא היה לו פנאי להניח אבל היה לו פנאי להניח ולא הניח פושע הוא דכל אדם חייב להניח ע״ת ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן שמואל מערב אכולה נהרדעא ר׳ אמי ור׳ אסי מערבי אכולה טבריא דודאי כל גדול העיר יש לו לערב על כל בני עירו ונ״מ למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב אבל לכתחלה אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב ואם נזכר ולא הניח עירוב ולכתחלה סומך על עירוב של גדול העיר פושע הוה ואינו יוצא בעירובו כדאמרינן לקמן ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל יומא חד חזייה דהוה עציב א״ל אמאי עציבת א״ל דלא אנחי ע״ת א״ל סמוך אדידי לשתא אחרינא חזייה דהוה עציב א״ל אמאי עציבת א״ל דלא אנחי ע״ת א״ל פושע את לכ״ע שרי לדידך אסור עכ״ל וכך הם דברי רבי׳ אבל רש״י פירש בההיא עובדא דסמיא לדידך אסור שאין דעתי על המזידים והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים נראה דטעמא משום דשמואל לא היה דעתו על הפושעים הא לא״ה הוה מהני גם לפושעים וכן כתב הרשב״א בתשובה וז״ל א״ל פושע את לכ״ע שרי לדידך אסור נ״ל טעמא שאין דעת המניח על הפושעים אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא מניח אף על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח ומיהו ממה שפירש הר״ן פושע את דכיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע״כ דמשמע דאם היה דעתו של שמואל גם על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עליו הוה מצי סמיא לסמוך עליו וכן אם היה דעתו של סמיא לסמוך בשל אחרים היה יכול לסמוך על עירובו של שמואל אין להכריח דפליג אדברי הרא״ש דהני פושעים דדייקינן שם היה דעתו של שמואל עליהם שהם יכולין לסמוך עליו היינו פושעים בגדול העיר ואינם רוצים לסמוך עליו אבל מי שהוא פושע שלא להניח עירוב איכא למימר דלא מהני וכדכתב הרא״ש ועל מאי דמשמע מדברי רש״י יש לתמוה מדאמרינן אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואמאי קרי ליה פושע כיון שיכול לסמוך על גדול העיר וי״ל דהא דיכול לסמוך על גדול העיר היינו בשעבר ולא הניח אבל לכתחלה מודה רש״י שצריך כל אדם לערב בביתו ואם לא עירב בביתו מיקרי פושע אע״פ שהוא יכול לסמוך על גדול העיר ולדעת הרא״ש בדיעבד נמי אינו סומך על גדול העיר כיון שנזכר ולא הניח ורבי׳ ירוחם אחר שכתב דברי הרא״ש כתב אבל מורי ה״ר אברהם בן אסמעאל כתב ומסתברא דהאידנא דנהגו שש״צ מערב אכל בני מתא ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחלה ולא הוי פושע ע״כ וזה כדברי רש״י והרשב״א:
כתב הכלבו התירו בעלי הוראה לסמוך על עירוב אפי׳ מי שהניח עירוב ואבד ואע״פ שגילה דעתו כשהניח עירובו שאין בלבו לסמוך על עירוב חבירו אם יאבד עירובו ואין בעירובו שהניח גילוי דעת ע״כ:
(ו) מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו שם ר״פ שני ולפי שקשה כיון דכל אדם מצוה לערב לאיזה צורך יהא גם הגדול מערב לזה אמר ונפקא מינה למי שהוא טרוד וכו׳ ודברי רבינו בזה כדברי הרא״ש לשם אבל מי שהו״ל להניח ולא הניח פושע הוא היינו שלא הניח מפני שסמך על הגדול זהו פושע ואינו יוצא בעירובו של גדול אע״פ שהגדול הניח עליו את העירוב ואפי׳ אם שכח לערב אינו יוצא בעירוב של גדול אלא בשכח פעם אחת אבל בשכח פעם שנייה פושע הוא כדמוכח מעובדא דסמיא לפי פשוטו. והכי נקטינן לחומרא וכדמשמע מפי׳ רש״י לקולא גם מפי׳ הר״ן משמע דאזלינן לקולא וכמ״ש ב״י ע״ש וליתא וכן פסק בש״ע שוב ראיתי למהרש״ל שכתב לחלק בין בר בי רב לע״ה דע״ה לא ידע שמחוייב כל א׳ להניח עירוב וסמך על גדול או על אחר חשיב כאונס אבל אם הוא בר בי רב חשיב כפושע דאפי׳ לא ידע דשגגת תלמוד עולה זדון ע״כ ואין לזה ראייה אלא אין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס אפי׳ אם הוה בר בי רב ודוקא בפעם אחת אבל בשנייה פושע הוא כי היכי דבשכח מחמת טירדא חשבינן ליה אונס ובשניה הוה ליה פושע כעובדא דסמיא דמסדר מתנייתא דהו״ל בר בי רב הכי נמי בלא ידע הו״ל אונס בראשונה ולא אמרינן בכה״ג שגגת תלמוד עולה זדון שלא יהא יוצא בעירובו של גדול כנ״ל. ובהגהות ש״ע כתב דע״ה שאינו יודע לערב דינו כשכח או נאנס דסומך על הגדול והוא מדברי הא״ז ונכון:
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְעָרֵב, וּמִצְוָה עַל כָּל גְּדוֹל הָעִיר לְעָרֵב עַל כָּל בְּנֵי עִירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו מִי שֶׁשָּׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב וְאָבַד {וְהוּא הַדִּין עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְעָרֵב (אוֹר זָרוּעַ);} אֲבָל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל גְּדוֹל הָעִיר, נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ וְאֵינוֹ יוֹצֵא בוֹ.
(יג) שם ט״ו
(יד) מהא דאבוה דשמואל ורב אסי שם
(טו) מעובדא דההוא סמיא שם
(ח) ומצוה על כל גדול כו׳ – ק״ל דהא איתא ריש פ״ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע״ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ׳ הר״ן הביאו ב״י דר״י בר אידי לא היה דרכו להניח וע״כ הוצרך להכריז וכי ח״ו עברו על המצות.
(ט) נקרא פושע – כ״כ הרא״ש והטור ומשמע אפי׳ אם הגדול מכוין להוצי׳ וק״ל דאמרי׳ בגמ׳ ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת׳ קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א״ל אמאי עציבת א״ל דלא אותבי ע״ת א״ל סמוך אדידי דמעריבנ׳ על כולהו בני עירי לשנה חזי׳ דהוי עציב א״ל אמאי עציבת כו׳ א״ל פושע את לכ״ע שרי ולדידך אסור פירש״י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי׳ שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא״ש והטור שפסקו אפי׳ סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א׳ לעצמו ולפ״ז ק׳ ממ״נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי׳ עציב בי״ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא״כ בשנה ראשונ׳ לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא״כ מה נתחדש לסמי׳ בי״ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ׳ ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ״ל להרא״ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ׳ לא איירי מזה בשלמא לרש״י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב׳ ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי׳ וה״ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא״ש וטור ק׳ וא״ל שהיה עצב בי״ט מחמת שדאג בי״ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי״ט וע״ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא״כ אמאי אמר שמואל לכ״ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ״ע כיון שאירע לו ב״פ ולהרא״ש וטור לא הוה משום ב״פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא״ל שזה גופי׳ הוה החילוק בינו לכ״ע דכ״ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ׳ יש ביניהם ג״כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ״ע דבר זה להלכה כי לדעת רש״י ורשב״א כמ״ש ב״י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ״ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ״ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע״ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים.
(ו) ששכח. ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה׳ ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק״ו בדבר איסור (יש״ש) וצ״ע דבסי׳ ק״ח ס״ח אי׳ דשוכח מקרי אונס וה״ה לענין ממון כמ״ש הב״י שם וצ״ל דשוכח מחמת עצלות שאני:
(ז) ואבד. ולא אמרי׳ הרי גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול (ב״י):
(ח) שאינו יודע. או שלא ידע שמחויב כל א׳ לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע (יש״ש):
(ט) ומצוה גם כן וכו׳. הקשה הט״ז מביצה דף ט״ז ושלחו מנות לאין נכון למי שאין מניח עירוב תבשילין הא ודאי הניח כל גדול העיר גם על אחרים כיון שהוא מצוה, עד כאן. ולעניות דעתי דהך מצוה נקט הטור שראה שרגילין לשכוח מכח טרדות הזמן אבל בימי הש״ס לא היה מצוה וקל להבין, עוד אפשר דמיירי לאותן שבאו חוץ לתחום עיין סעיף ח׳:
(י) שכח וכו׳. ומעשה דסמיא בש״ס מיירי נמי ששכח ומכל מקום מיקרי פושע כיון ששכח פעם שנית, וכן כתב רש״ל סימן ו׳, עוד כתב דמי ששכח מחמת עצלות פושע הוא:
(יא) שאינו יודע וכו׳. והוא הדין יודע אלא שאין יודע שמחויב כל אחד לערב:
(יב) [לבוש] אף על פי שנזכר וכו׳. לשון אפילו אינו מדוקדק דאדרבה כשלא נזכר סומך על הגדול ולשון הטור ושולחן ערוך אינו כן וצריך לומר דקאי על דעתו שרוצה לסמוך דזה הוא רבותא. כתב הט״ז כדאי רש״י ורשב״א לשמוע להם דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך:
(ו) ששכח – ואם מחמת עצלות שכח נקרא פושע יש״ש ועמ״א. ודוקא אם שכח פעם א׳ אבל פעם ב׳ פושע הוי. גמרא:
(ז) שאינו – או שלא ידע שמחויב כל אחד לערב וסמך על הגדול אבל בר בי רב חשיב כפושע. יש״ש:
(יב) ס״ז מצוה על כו׳ – כמש״ש ט״ו ב׳ א״ד מי שלא היה כו׳:
(יג) מי ששכח – שם בההוא סמיא:
(יד) או נאנס – שם ט״ו ב׳ וע׳ רש״י ד״ה שלא היה לו כו׳:
(טו) או שהניח כו׳. אבל כו׳ – כל בו ונלמד מהנ״ל כיון שאינו פושע וז״ש וה״ה ע״ה: כו׳
(טז) אבל כו׳ – עבה״ג וכפי׳ הרא״ש שלא כדעת רש״י שם ד״ה לדידך. שאין כו׳:
(ג) ט״ז סק״ח ושלחו מנות לאין נכון לו. עיין ככ״י סי׳ ק״א:
(ד) ס״ז נקרא פושע וכו׳. עיין כנ״י סי׳ כ״ח וח״צ סי׳ ק״ל:
(ב) ששכח עיין בכנסת יחזקאל סימן כ״א באחד ששכח ואמר לו גדול העיר סמוך אדידי ושוב ברגל אחר שכח ג״כ אפ״ה יכול לסמוך על גדול העיר אפי׳ ברגלים רצופים שלפי שהאידנא כוונת המזכה אף על השוכח כמה פעמים רצופים מכ״ש אם היה בנתיים רגל או רגלים שעשה בהן ע״ת כתיקון ע״ש ועיין בח״צ סימן קלמ״ד מ״ש ע״ד רש״י בביצה ומ״ש בכנ״י ע״ז ע״ש:
(כא) ומצוה על כל גדול וכו׳ – וכן מצינו בש״ס שכמה גדולי האמוראים היו מדקדקים בזה:
(כב) מי ששכח – וכ״ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני שכח עוד פעם הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדבר מצוה ודינו מבואר בסוף הסעיף:
(כג) או שהניח וכו׳ – ולא אמרינן שבזה שעירב גילה בדעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של גדול העיר:
(כד) שאינו יודע לערב – וה״ה אם חשב שיכולין לצאת בעירוב של גדול אפילו לכתחלה:
(כה) נקרא פושע וכו׳ – מפני שתקנת חכמים היה שכל אחד ואחד יעשה ע״ת בעצמו וכדי שיהיה זכור שאם מיו״ט לשבת אסור לבשל מכש״כ מיו״ט לחול. ומיהו לאו דוקא הוא בעצמו דה״ה אם ממנה שליח נמי דשלוחו של אדם כמותו ולא בא אלא לאפוקי עירוב של גדול שמכין מתבשילו ואינו נמלך בהם בשעת עשייתו אלא מודיע להם ביו״ט שעשה עירוב ויכולין לסמוך עליו:
(כו) ואינו יוצא בו – שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו יכול כל אדם לסמוך לכתחלה על עירוב של גדול העיר ואף הגדולים מכוונים בעירובם להקנות לכל אדם בכל אופן ואיזהו שאינו יוצא בעירובם זה שכל פעם עושה בעצמו ואינו רוצה לסמוך על עירוב של הגדול ואח״כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה בזה אין הגדול מוציאו שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול ואפשר בדיעבד יש לסמוך אפוסקים אלו ולהקל משום שמחת יום טוב:
ומצוה על כל גדול – פשוט הוא דבין כשכולל עצמו בעירוב זה ואומר לי ולבני עירי ומזכה בתבשילו להם חלק בין כשכבר עירב יכול לערב עליהם גם בפ״ע אלא דמספקא לי אם יכול לברך כיון דאינו ידוע לו אם יצטרכו לזה לפי דעת המחבר שכל אחד צריך לערב לעצמו ועוד יש לעיין אם כשכבר עירב לעצמו ורוצה לערב בעד בני העיר אם צריך תבשיל אחר או שיכול לזכות להם בתבשיל שכבר עירב כיון שעירוב אחד סגי למאה ובתוס׳ ירושלים מסתפק בזה עי״ש:
(מד) [סעיף ז׳] מצוה על כל אדם לערב. ואפי׳ ב׳ בעלי בתים הדרים בבית א׳ אם כל א׳ מבשל לעצמו צריך לערב בפני עצמו. ח״א כלל ק״ב או׳ ז׳:
(מה) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו׳ דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעא. רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. ביצה ט״ז ע״ב:
(מו) שם. ומצוה על כל גדול העיר לערב וכו׳ כ״כ הטור והט״ז סק״ח כתב להוכיח שאין בזה מצוה יעו״ש והחמ״מ בביאור או׳ ה׳ כתב דכוונת הטור למי שמהדר ורוצה לעשות לפנים משורת הדין יש מעלה בזה ושבח וזהו שכתב מצוה אכן מי שלא ירצה לעשות כן ודאי שאינד עובר אדרבנן יעו״ש ועוד י״ל דכוונת הטור לומר דיש מצוה בזה של צורך הרבים אם יערב גדול העיר על כל בני עירו אבל אם אינו רוצה ודאי שאינו עובר על שום דבר דליכא חיובא אלא ממדת חסידות וכדמשמע בגמ׳ אבוה דשמואל וכו׳ דמשמע דמרצונו היה עושה ולא מדרך חיוב ודו״ק:
(מז) שם. ומצוה על כל גדול וכו׳ וה״ה אם אינו גדול העיר ג״כ יכול לערב על כל בני עירו וכו׳ ולא נקט גדול העיר אלא מפני שהוא מפורסם והשוכח יודע אותו וילך אצלו ביו״ט ויודיעהו קודם שיתחיל לבשל כמ״ש לקמן סעי׳ ט׳ יעו״ש. וכ״מ מדברי הרמב״ם פ״ו דין ז׳ דכל אדם יכול לערב על כל בני עירו יעו״ש. וכ״כ הרשב״א בעה״ק שער ד׳ או׳ ב׳ מערב אדם על כל בני עירו וכו׳ ולא כתב גדול העיר וכן מוכח ממ״ש לקמן או׳ ס״ג וס״ו יעו״ש. וכ״כ מ״ב בשה״צ או׳ ל״א:
(מח) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו׳ וכ״ז בפעם ראשון אבל אם ברגל השני ג״כ שכח הוי כפושע שניכר שאינו חרד לדברי חכמים כמבואר שם בגמ׳ בעובדא דההוא סמיא יעו״ש. ומשמע דוקא ששכח ב׳ פעמים זה אחר זה הוי כפושע ואינו יוצא בעירוב הגדול אבל אם עשה עירוב אחר רגל הראשון ששכח וחזר ושכח זה לא הוי כפושע שהרי ניכר שחרד לדברי חכמים ועירב אלא שהשכחה גרמא לו ויוצא בעירוב הגדול. ועיין בכנסת יחזקאל סי׳ כ״א באחד ששכח וא״ל גדול העיר סמוך אדידי ושוב ברגל אחר שכח ג״כ אפ״ה יכול לסמוך על גדול העיר אפי׳ ברגלים רצופים שלפי שהאידנא כוונת המזכה אף על השוכח כמה פעמים רצופים מכ״ש אם היה בנתיים רגל או רגלים שעשה בהן ע״ת כתיקון יעו״ש. והב״ד השע״ת או׳ ו׳:
(מט) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו׳ וכל מי ששכח מחמת עצלות שלא היה חרד בדבריהם בין צורבא מרבנן בין ע״ה אינו יכול לסמוך על אחרים. יש״ש פ״ב דביצה סי׳ ו׳ מ״א סק״ו. א״ר או׳ יו״ד. ר״ז או׳ י״ד. ח״א כלל ק״ב או׳ ז׳ מק״ק שם או׳ ט״ז. מ״ב בשה״צ או׳ ל״ב:
(נ) שם. כדי שיסמוך עליו מי ששכח וכו׳ מסתברא שאם נזכר בעיו״ט ואיכא דעת מניח ודעת מי שהניחו לו לאו פושע ושרי. הרמ״ע באלפסי זוטא כ״י. מחב״ר או׳ ב׳ ועיין לקמן או׳ נ״ז:
(נא) שם. או שהניח ערוב ואבד. קודם שתיקן צרכי שבת ר״ז שם. מק״ק שם:
(נב) שם. או שהניח עירוב ואבד. ולא אמרינן גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירוב של הגדול. ב״י בשם הכלבו. מ״א סק״ז. דכל אדם דעתו לסמוך על חבירו אם יאבד עירובו אבל אם טעה ועירב בדבר פסול כגון דג מליח אין לו תקנה אלא לערב בתנאי אם נודע לו ביו״ט א׳ כמ״ש לקמן סעי׳ כ״ב דהא גילה דעתו שלא לסמוך על חבירו. הרב ב״ד סי׳ ד״ש יעו״ש. ער״ה או׳ ה׳ ועיין לעיל או׳ ל״א:
(נג) שם הגה. וה״ה ע״ה שאינו יודע לערב. או שלא ידע שמחוייב כ״א להניח ע״ת. יש״ש פ״ב דביצה סי׳ ו׳ מ״א סק״ח. א״ר או׳ י״א. חמ״מ או׳ ד׳ ר״ז שם. מק״ק שם. מ״ב או׳ כ״ד. אבל אם הוא בר בי רב חשוב כפושע שהו״ל לדקדק במצות ולא להתרשל בהן אפי׳ אם לא ידע ששגגת תלמוד עולה זדון. יש״ש שם. והב״ח כתב שאין חילוק דכיון דלא ידע חשיב כאונס יעו״ש. אבל המ״א שם כתב כדברי היש״ש. וכ״כ החמ״מ שם. ר״ז שם:
(נד) שם הגה, וה״ה ע״ה וכו׳ ועיין ברדב״ז ח״ג סי׳ תע״ה שכתב דהא דאמרינן דע״ה לא הוי כפושע הוא דוקא שאינו יודע בעירוב תבשילין ובפעם ראשון אבל כיון שידע שחייב להניח ע״ת יש לו ללכת אצל היודע ויתקן לו ע״ת וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ואינו יוצא בשל אחרים יעו״ש. מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ כ״ב:
(נה) שם הגה. וה״ה ע״ה וכו׳ ובפרט כשיש אלמנות בעיר שאינן יודעין אם צריך להניח ע״ת ונשי לאו דינא גמירא כמבואר ברדב״ז שם. מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ כ״א. וא״כ המערב על בני עירו צריך ליתן דעתו גם לזה:
(נו) שם נקרא פושע וכו׳ שאינו חרד למצות חכמים. לבוש:
(נז) שם. נקרא פושע וכו׳ כ״כ הרא״ש והטור. ומשמע דאפי׳ אם הגדול מכוין להוציאו אינו יוצא בו. ט״ז סק״ט. וכ״כ הר״ז או׳ י״ד. מיהו הט״ז שם כתב צ״ע דבר זה להלכה כי לדעת רש״י ורשב״א שהביא ב״י מהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם יעו״ש והנה״ש או׳ ד׳ כתב דע״כ לא אמר הרא״ש שלא לסמוך על גדול העיר אלא כשבא לסמוך עליו מכח מה שהורגל לערב בכל שנה בשביל כולם אבל כל דמודע להו קודם שיערב ואומר להם אני אערב בשבילכם נעשה שלוחם והו״ל כמערבים הם עכ״ל וה״ה מ״ב בשה״צ או׳ ל״ו. וכ״כ ח״א כלל ק״ב או׳ ז׳ דאם ביקש מחבירו שיעשה העירוב ג״כ בשבילו וחבירו זיכה ע״י אחר ה״ז עירוב. וכ״כ לעיל או׳ ן׳. ונראה דודאי לכתחלה יש לערב בעצמו דמצוה בו יותר משלוחו ורק לעת הצורך שיש איזה סיבה יש לסמוך ע״ז:
(נח) ואם צוה לאחרים שיערבו לו בתוך ביתו משלו והזמין בעה״ב דבר הנצרך לעירוב אם יכולין לברך עיין ר״ז בקו״א או׳ ב׳ שמסתפק בזה ורק אם אותם אחרים הם מבני ביתו של בה״ב דשייך להם ג״כ העירוב כתב לכ״ע יכולין לברך יעו״ש. ומשמע הא אם לא הזמין בעה״ב אלא שצוה אותם שהם יקחו פת ותבשיל משלו ויערבו עליו דיכולין לברך אף אם אותם האחרים אינם מבני ביתו יעו״ש. ועיין מ״א לעיל סי׳ שס״ו סק״ך. ובדברינו לסי׳ תל״ב או׳ כ״ז ודוק. ועוד עיין לעיל או׳ י״ד הנוסח שצ״ל המערב לאחרים יעו״ש:
(יז) מצוה על כל אדם לערב – ולא יסמוך על גדול העיר. וכן שלא יאמר אדם ׳אחמיר על עצמי, לא אערב ולא אבשל׳, אלא מצווה על כל אדם לערב כדי שיוכל לבשל בעבור השבת. וגם מי שאינו צריך לבשל מיום טוב לשבת, מצווה עליו להניח עירוב תבשילין קודם יום טוב שחל בערב שבת כדי שיוכל לטרוח ביום טוב לכל צורכי השבת, כגון הדלקת נרות וסידור השולחן, אך לא יברך1. ולכן מצווה על כל אדם לערב, ובכך לזכור את יום השבת. אך כאמור מי שאינו צריך את העירוב – יניחנו ללא ברכה2.
(יח) ואבד – היות שמן התורה מותר לבשל ביום טוב לכבוד שבת, ומשום שעונג שבת זו מצווה חשובה, לא רצו חכמים שהנאנס או אפילו השוכח להניח עירוב ייענש כך שלא יקיים מצוַת עונג שבת. לכן אמרו חכמים שכולם יכולים לסמוך בדיעבד על גדול העיר, ועירובו מועיל לכל בני העיר.
(יט) שאינו יודע לערב – אף על פי שמבואר בהמשך כי מי שהיה יכול לערב ולא עירב אינו יכול לסמוך על גדול העיר, מדגיש הרמ״א שמי שאינו יודע דיני עירוב נחשב כאינו יכול לערב.
(כ) ואינו יוצא בו – מחשש שאם גם במקרה זה נקל יִבטל כל עניין העירוב, כי יסמכו כולם על גדול העיר, וכבר לא יהיה העירוב היכר לכך שאין לבשל מיום טוב לחול3.
1. בבית יוסף משמע שהחידוש בדברי חז״ל שמצוה לערב הוא שלא יסמוך על גדול העיר. אולם פירוש זה אינו מספיק, שהלא מפורש בסוף הסעיף שאם התכוון לסמוך על ערוב הגדול – אינו יוצא בו. כף החיים (אות מד) מסביר שהחידוש הוא בשני בעלי בתים הסמוכים זה לזה, שעל כל אחד מהם לערב בנפרד. והנלענ״ד כתבתי.
2. ודומה קצת לדין המתענה, שיתבאר בדברי הרמ״א לקמן סעיף כ׳. וכן הכריעו כף החיים ס״ק קי״ג (בשם המאמר מרדכי אות י״ח), ושו״ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן נח.
3. המשנה ברורה (ס״ק כו) מביא שאפשר לסמוך על הראשונים שמקילים גם בפושע. ונראה לכאורה שאין לזוז כאן מפסק המחבר, שלא לבטל את כל עניינו של העירוב.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ח) וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו ואינו צריך לפרש אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו.
בית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יד) ומה שכתב וכשמערב על אחרים צריך שיכוון בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו בפרק שני דביצה פשיטא דעת מניח בעינן:
(טו) ומה שכתב וא״צ לפרט אלא שמניח בכלל על כל בני העיר ודי שם (טז.) שמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא:
(טז) ומה שכתב וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו גם זה שם ועד כמה עד תחום שבת ופי׳ רש״י דלעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם ונראה מדבריו שאם פירש שהוא מערב אף על אותם העומדים חוץ לתחום מהני אבל הר״ן כתב עד תחום שבת דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי׳ בשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם.
וכתב ה״ה בשם הרשב״א אפילו עירב עירובי תחומין ויכול לבא אינו סומך עליו שלא נתן דעתו מן הסתם אלא על אותן שהן תוך תחומו ולפיכך אם פירש אפי׳ על מי שיכול לבא אצלו ע״י עירובי תחומין אף הם סומכין עליו ע״כ וזה דעת התוס׳ ואין לדברים אלו ראיה עכ״ל:
(ז) וכל מי שהוא בתחום אבל אותם שחוץ לתחום אפילו הניחו עירוב דיכולין לבא מסתמא לא נתן דעתו עליהן אא״כ התנה עליהן בפי׳ התוס׳ והרשב״א ורמ״א:
(ז) וכשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו וכו׳ שם (דף ט״ז) א״ר הונא א״ר ע״ת צריכין דעת פשיטא דעת מניח בעינן דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן ת״ש דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא וכתב מהרש״ל על מה שכתבו הפוסקים דכשמודיעו בי״ט שהוא ע״ש שעירב עליו סומך עליו דיש מקשים הא פשיטא הוא דצריכים לידע דאם לא ידעו איך יבשלו או יאפו ותירץ בדוחק דאתא לאשמעינן שאם לא ידע בבירור שיערבו עליו לא מהני עד שידע בודאי שיערבו עליו או על כל בני העיר ומתוך כך פסק דעכשיו דנוסח העירוב הכתוב בסידורים הוא שכ״א מערב על כל בני העיר א״צ לידע דודאי עירבו עליו וכמ״ש הר״ן דכיון דשמואל ורב אמי ורב אסי הוי מערבין על כולה מתא והיו רגילין בכך היו סומכים עליהם אע״פ שלא הכריז ודהיה הדבר נודע לכל אנשי העיר עכ״ל ואע״פ שפסק זה נראה ודאי אמת מ״מ א״צ לתרץ מה שיש מקשים בסברא זו דנלפע״ד דאין כאן שום קושיא דצריך לתירוץ דהא בפי׳ רש״י מפורש דהא דקא מיבעיא לן מי בעינן דעת מי שהניחו לו ה״פ כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו עכ״ל נראה דמספקא לן דילמא לא מהני אם הודיעו לאחר שהניח עליו ע״ת אפי׳ הודיעו בערב י״ט ופשט ליה מאבוה דשמואל דמערב אכולה נהרדעא דמסתמא לא היה נמלך עם כל בני העיר אלמא דאפי׳ לא נודע לבני העיר עד אחר שהניח נמי סומך עליו ומשמע לפוסקים דמסתמא משמע אפי׳ לא נודע לו אלא בי״ט עצמו נמי סומך עליו ועיקר דעת הפוסקים להורות דסגי בנודע לו בי״ט וא״צ שיהא נודע לו בעי״ט וכן הוא משמעות ל׳ האלפסי והרא״ש והסמ״ג וכך מפורש בדברי רבינו וא״כ אין כאן קושיא דלא אתא לאשמעינן דצריך שיהא נודע לו בי״ט בע״ש דהא פשיטא הוא אלא לדיוקא אתא דיכול לסמוך עליו בידיעה זו בי״ט עצמו וא״צ שיהא נודע לו בי״ט ודבר פשוט הוא וא״צ להביא זה לפנים כי אין כאן קושיא כלל:
(ח) ומ״ש וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו שם ועד כמה עד תחום שבת ופירש״י דלעומדין חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהן ותימה הא פשיטא הוא כיון שעומד חוץ לתחום דאפי׳ היה דעתו עליו לא מהני עירובו כיון שלא יכול לבא אל עירובו דליהוי כגומר והולך וי״ל דמיירי באותו שהניחו ע״ת ויכול לבא ע״י עירוב ואפ״ה כיון דעומד חוץ לתחום לא היה דעתו של המניח עליו מן הסתם אא״כ פי׳ דמניח עירוב אף על אותן שהן חוץ לתחום ויכולין לבא ע״י שהניחו עירובי תחומין אז יכולין גם לסמוך עליו וכ״כ ה״ה בשם הרשב״א והתוס׳ והביאו ב״י והכי נקטינן:
כְּשֶׁמְּעָרֵב עַל אֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵט אֶלָּא מַנִּיחַ בִּכְלָל עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר וְכָל מִי שֶׁהוּא בִּתְחוּם הָעִיר יוֹצֵא בּוֹ. {הַגָּה: אֲבָל מִי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ הִנִּיחַ עֵרוּב תְּחוּמִין וְיָכוֹל לָבֹא לְכָאן, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עָלָיו הַמַּנִּיחַ בְּהֶדְיָא (הַמַּגִּיד פ״ו).}
(טז) מהא דאבוה דשמואל ורב אמי ורב אסי
(יז) שם בגמרא
(ט) התנה עליו. והניח עירוב תחומין (יש״ש):
(ח) התנה – והניח עירוב תתומין. יש״ש:
(יז) ס״ח אבל מי כו׳ אא״כ כו׳ – ערש״י שם ד״ה עד תחוה כו׳:
(כז) אינו צריך לפרט – בשעה שמזכה ע״י אחר וה״ה באמירת הנוסח יאמר לי ולכל מי שלא עשה עירוב:
(כח) אפילו הניח ע״ת – דמן הסתם אין דעתו של אדם להקנות אלא למי שהוא בעירו או בתחום אלפים:
(כט) אא״כ התנה – ומיהו אם לא הניח ע״ת לא מהני תנאו שהרי אינו יכול לבא וליקח:
(נט) [סעיף ח׳] אין צריך לפרט. כל אחד בשמו אלא אומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו׳ כמ״ש לקמן סעי׳ י״ב יעו״ש:
(ס) שם הגה. אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו וכו׳ דמסתמא דעתו על כל העומדים בתחומו ב״י בשם הר״ן. לבוש:
(סא) שם בהגה. אלא א״כ התנה עליו המניח בהדיא. פי׳ על מי שהניח עירוב תחומין אבל למי שלא הניח לא מהני. וכ״כ הרשב״א בעה״ק שער ד׳ או׳ ב׳ וכ״פ היש״ש פ״ב דביצה סי׳ יו״ד. וכי הסכים הב״ח. מ״א סק״ט. א״ר או׳ י״ג. שו״ג או׳ י״ד. חמ״מ או׳ ה׳ ר״ז או ט״ו. ח״א שם או׳ ח׳ מק״ק סי׳ ל״ב או׳ י״ז. מ״ב או׳ כ״ט:
(סב) שם בהגה. אלא א״כ התנה עליו המניח בהדיא. מי שרגיל לערב תמיד עירובי תחומין לכאן בכל עיו״ט והמניח יודע בזה שדרכו תמיד להניח עירובי תחומין לכאן אז גם מן הסתם יכול לסמוך עליו ודינו כאותן שבכאן שבתוך התחום. צל״ח. פת״ע או׳ ט״ו:
(כא) אינו צריך לפרט – בעבור מי מניח את העירוב.
(כב) ויכול לבוא לכאן – אם אינו יכול לבוא פשוט שאינו יוצא, שהרי לא יכול לאכול מהעירוב. אך גם אם הניח עירוב תחומין ויכול לבוא – הוא אינו כלול באנשי העיר ולא הייתה דעת המניח עליו, משום שלא שכיח שיבואו אנשים מחוץ לתחום.
(כג) בהדיא – כלומר: שחשב בפירוש להוציא גם מי שיבוא מחוץ לתחום על ידי עירוב תחומין.
בית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךבאר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ט) אבל אותו שהניחו בשבילו א״צ לדעת בשעת הנחה רק שיודיעוהו למחר בי״ט קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יז) ומה שכתב אבל אותו שהניחו בשבילו א״צ לדעת בשעת ההנחה לעיל קאי וה״ק כשמערב על אחרים צריך שיכוין בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו אבל אותו שהניחו בשבילו א״צ לדעת בשעת הנחה ודין זה בעיא שם ופשטינן מדמכריז ר׳ יעקב בר אידי כל מי שלא הניח ע״ת יבא ויסמוך על שלי ומדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה וכתב הר״ן דשמואל ור׳ אמי ור׳ אסי דהוו מערבי אכולה מתא ולא הוו מכרזי משמע שמתוך שהיו רגילין בכך כבר היה הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהם ומהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ור׳ אסי א״צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כר׳ יעקב בר אידי צריך להכריז עכ״ל:
(ח) אבל אותו שהניחו כו׳ אדלעיל קאי בראשון שהוא ודאי קודש אשר״י:
דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא לְאַחֵר, אֲבָל דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ בִּשְׁבִילוֹ לֹא בָּעֵינָן בִּשְׁעַת הַנָּחָה, רַק שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּיוֹם טוֹב קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְבַשֵּׁל לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. {הַגָּה: וְאִם דֶּרֶךְ הַגָּדוֹל לְהַנִּיחַ עֲלֵיהֶם, סוֹמְכִין עָלָיו מִסְּתָמָא (רַ״ן פ״ב).}
(יח) פשוט שם בגמרא
(יט) שם מהא דמכריז רב יעקב בר אידי
(י) רק שיודיעוהו בי״ט כו׳ – ק׳ פשיטא דאל״כ היאך יבשל בי״ט לשבת וי״ל דקמ״ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי׳ דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א״צ להודיעו וכ״כ רש״ל.
(י) סומכין עליו. פי׳ אם שכח א״צ להודיעו עס״ו:
(ה) קודם שיתחיל כו׳ ונרא׳ דהאידנא שנוסח שכ״א מערב לכולם שא״צ לידע ולשאול למחר אם ערבו עליו (רש״ל בביאורו):
(יג) שדעתו וכו׳. פירוש על מי שהניח עירוב תחומין אבל למי שלא הניח לא מהני:
(יד) [לבוש] אפילו מעלה לה מזונות וכו׳. וצריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו (רש״ל), ואם כן צריך להניח עירוב בעד האלמנות אבל היודעת צריכה לערב בעצמה (מגן אברהם), ועיין סימן שס״ו סעיף י׳ מדינים שבסעיף זה:
(ט) סומכין – פירוש אם שכח ואין צריך להודיעהו:
(יח) ס״ט ואם דרך – מאבוה דשמואל ורב אמי ורב אסי לא הוו מכרזי ור׳ יעקב לא היה דרכו להניח עליהם.
(ל) דעת מניח וכו׳ – לכאורה מילתא דפשיטא הוא שהרי אינו מוציא עד שיזכה ע״י אחר ואפשר דמשום סיפא דאבל דעת וכו׳ נקט לה ועוד אפשר לומר דנקט לה להיכא שמוציא בסתם דלא מהני אלא לב״א הנכללים מסתמא בלשונו דהיינו מי שהוא בתוך תחום העיר וכעין ההיא דסעיף הקודם:
(לא) רק שיודיעוהו וכו׳ – כלומר אם נודע לו ביו״ט שהניחו עירוב בעדו מותר לו לבשל אע״ג שלא נמלכו עמו בעת הנחה דאין צריך דעתו כלל ולשון רק שיודיעוהו דקאמר הוא כדי שידעו שיכולים לבשל לשבת:
(לב) סומכין עליו מסתמא – אותן ששכחו או נאנסו דבודאי עירבו בעד כולם ואע״ג שלא הוכרז ויש מהאחרונים שרצו לומר לדידן שבנוסח ברכת ע״ת הוא לנו ולכל הדרים בעיר הזאת כל מי ששכח יכול לסמוך דודאי עירבו בעדו וחלקו עליהם שאין הנוסח מועיל כלום כ״ז שלא זיכו להם על ידי אחר בתבשיל וכדלקמן בס״י ואין רוב ב״א יודעים זאת ואינם מקנים כלל וע״כ א״א לסמוך ע״ז על סתם ב״א אא״כ יודעים בבירור שהקנו להם:
(סג) [סעיף ט׳] לא בעינן בשעת הנחה וכו׳ ואפי׳ מי שאינו גדול העיר אם הוא רוצה לערב על אחרים א״צ להודיע להם בעיו״ט שהוא רוצה לערב עליהם שהרי עירוב זה זכות הוא להם וזכין לאדם שלא מדעתו. ר״ז או׳. ט״ז:
(סד) שם. רק שיודיעוהו ביו״ט וכו׳ ולא סגי באומד דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות אחרים אלא צריך להודיעו בפי׳ דבר זה, ט״ז סק״י. וכ״כ הר״ז שם ואין הלה רשאי להתחיל בצרכי שבת עד שידע בבירור שהניחו עליו ע״ת:
(סה) שם. רק שיודיעוהו ביו״ט וכו׳ ובשיטה מקובצת ליו״ט כתב דהמנהג להודיע להקהל ליל ששי קודם הכנה. מחב״ר או׳ ג׳ וכ״כ הזכ״ל או׳ יו״ד דגדול העיר דמערב אכל העיר צריך להכריז השמש שיסמכו עליו קודם שיתחילו לבשל עכ״ל והיינו אם אין דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר אבל אם דרכו לערב בתמידות על כל בני העיר מסתמא סומכין עליו וכמ״ש אח״כ בהגה. וכ״כ הר״ן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ורבי אסי א״צ להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז עכ״ל והוא שיצוה לשמש להכריז בליל ששי או ביום ששי בבקר שכל מי ששכח או נאנס ולא הניח ע״ת או שהניח עירוב ואבד שיסמוך על פלוני שעירב בעדם אבל לא יכריז סתמא כל מי שלא עירב יסמוך על פלוני שמא יבואו המון העם להקל בהנחת עירוב ויסמכו עליו לכתחלה:
(סו) וכתב היש״ש פ״ב דביצה סי׳ יו״ד שהאידנא שנוסח העירוב הכתוב בסידורים שכ״א ואחד וערב על כולם שאומר יהא שרי לי ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת שא״צ לידע ולשאול למחר אם עירבו עליו דהא כל בני העיר מערב כל אחד על חבירו עכ״ל והסכים לדבריו הב״ח, וכ״כ הט״ז סק״י והעט״ז. מיהו המ״א ס״ק כ״ג כתב על דברי היש״ש והב״ח הנז׳ דלא דקדקו יפה במעשה בני אדם דהא ק״ל צריך לזכות כמ״ש סעי׳ יו״ד ואין לך אדם שעושה זה אלא הבקי בכך ולכן כתב דאין לסמוך ע״ז. וכ״כ א״ר או׳ י״ז. והמאמ״ר או׳ י״ב כתב שמא ס״ל לרש״ל והאחרונים הנז׳ דמאחר דבנוסח העירוב שאומרים איכא מילי דמוכחי דמערבי לכל בני העיר א״א דלא משתמיט חד מנייהו לערב כדין על כל בני העיר אלא שכתב ומ״מ בזמנינו זה נראה שאין לסמוך ע״ז מן הסתם ואין לאדם לסמוך על עירוב חבירו אלא א״כ ידע בבירור שעירב על כל בני העיר וזוכה להם ע״י מי שראוי לזכות יעו״ש. ועיין לקמן או׳ פ״ד:
(כד) להוציא לאחר – כמובן שהמניח עירוב בעבור אחר צריך לדעת שעושה זאת, ולא בא משפט זה אלא למען ההמשך, שדי שידע המניח בלבד.
(כה) לבשל לצורך שבת – אין צורך שמי שהניחו בעבורו ידע זאת בזמן ההנחה, ודי שידע זאת קודם שמכין מיום טוב לשבת. אך אז דעתו חשובה, שכאמור, עיקר העירוב הוא כדי שיידע האדם שאין לבשל ביום טוב אפילו לשבת, וכל שכן שאסור לבשל לחול. ואם אינו יודע, כמובן שאינו יכול לסמוך על עירוב זה.
(כו) מסתמא – ללא הודעה מן המניח. כיוון שמפורסם שגדול העיר מניח עירוב תבשילין עבור כל מי שצריך לכך, הרי זה כאילו הודיעו לכל. דברים אלה הובאו בבית יוסף בשם הר״ן. אולם כיוון שלא הובאו כאן בדברי המחבר, ייתכן שהוא סובר שאין לסמוך על כך, שגם כך לא נודע לאדם כל עניין האיסור לבשל מיום טוב לשבת. לכן הפתרון לדעת המחבר הוא להודיע לציבור שהונח עירוב בעבור כל מי שנצרך לו, וכך יהיו מוּדעים לאיסור להכין לשבת במקרה שאין עירוב.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(י) וצריך לזכות להם ע״י אחר ואינו מזכה להם לא ע״י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו חשיב כגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב כקטן ואשתו פסק רב אלפס ור״י שמזכה להם על ידה. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שאינו מזכה על ידה וכ״כ בעל העיטור.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(יח) ומה שכתב וצריך לזכות ע״י אחר פשוט בפרק חלון (עירובין עט:):
(יט) ומה שכתב ואינו מזכה לא ע״י בנו ובתו הקטנים וכו׳ כ״כ הרי״ף והרא״ש בפ״ב דביצה ולמדוה מהמשנה השנויה בפרק חלון (עירובין עט:) אצל עירובי חצירות וגם הרמב״ם כתב בפ״ו כל שזוכה בעירוב שבת זוכה בע״ת וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה:
(כ) ומה שכתב וקטן שאינו סומך על שלחן אביו חשיב כגדול וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב קטן כבר נתבאר בסימן שס״ו שזה הוא דעת הרא״ש ושהרמב״ם והרי״ף וגדולים אחרים חולקים עליו וכתב שם רבי׳ שטוב להחמיר כדברי שניהם ומיהו היינו לכתחלה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשיב גדול דכיון דמידי דרבנן הוא סומכים על דברי המיקל:
וכתב בהגהת סמ״ק גבי עירובי חצירות דאפי׳ לדברי האומר דגדול הסומך על שלחן אביו חשיב קטן לאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות שלחן וכ״כ הכלבו בשם הר״פ:
וכתב הרא״ש בפ״ב דביצה ובפ׳ חלון דעבדו ושפחתו העברים אע״פ שסמוכים על שלחנו לא הויא ידם כידו דדוקא בנו גדול הוא דהויא ידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד סמוך על שלחנו אבל אחר הסמוך על שלחן בעה״ב אין מציאתו לבעל הבית ואפי׳ אוכל אצלו בחנם כ״ש עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי והוא מדברי התוס׳ בפרק התקבל (גיטין סד:) ובפ״ק דמציעא (יב:):
כתב הכלבו שמזכה ע״י עבדו ושפחתו העברים אפי׳ הם קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מד״ס והא דמזכין עירוב ע״י קטן כתבו הרמב״ם בה״ע פ״ו וכתב ה״ה דהכי איתא בפרק התקבל:
(כא) ואשתו פסק הרב אלפס ור״י שמזכה להם על ידה דברי הרי״ף בפ״ב דביצה וכן דעת הרמב״ם וכתב הרא״ש על דברי הרי״ף ולי נראה דאין מזכה ע״י אשתו דהא דאמרינן גבי עירובי חצירות במזכה על ידי אשתו מוקי לה בשילהי נדרים (פח:) בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותו חצר לא דיד אשה כיד בעלה ובע״ת אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עירב כלם מותרין וכיון דאין צריך לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות כשאין לה בית בחצר אבל הר״ן כתב דליתא דכי אוקימנא התם הכי ה״מ אליבא דר״מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ״א דקידושין (כג:) אבל לרבנן דפליגי עליה דר״מ התם לא צריכינן בעירובי חצירות שתהא לה בית באותו מבוי הלכך מצי מזכה על ידי אשתו עד כאן לשונו ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא דשרו לזכות על ידי אשתו:
(ב) וקטן שאינו סמוך על שלחי אביו חשיב כגדול ולעיל בסי׳ שצ״ו כ׳ רבי׳ וטוב להחמיר כדברי שניהן והא דלא כתב ג״כ הכא י״ל שסמך על מ״ש לעיל וגם בשאר דברי׳ קיצר בעירוב תבשילין וסמך על מ״ש לעיל גבי עירובי חצירות אלא שיש לדקדק קצת לפי מאי שפירשתי דרבינו רצה לקצר כאן וסמך אלעיל וזה אינו מכוון כי רואה אני בדברי רבינו כאן אריכות דכתב יותר במה שהביא תחלה ל׳ המשנה ואח״כ הביא פירוש הרא״ש ובזה היה יכול לקצר היטב ולא הו״ל להביא אלא פי׳ הרא״ש ותו לא וכמו שהביא שם בסימן שצ״ו לכן נלע״ד דבאריכות דברים האלו הראה רבינו מ״ש לעיל דטוב להחמיר כדברי שניהן והכי משמע מדבריו שכתב וצריך לזכות כו׳ ואין מזכה לא ע״י בנו ובתו הקטנים אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ודעתו היה כך כיון דהא דאין מזכה אלא ע״י בנו הגדול מיירי לפי׳ הרא״ש בשאין אוכל על שלחנו דהכי קאמר ברישא אבל לא ע״י קטן ר״ל אפילו כשאין סמוך על שלחן אביו וזהו כמ״ש לעיל וטוב להחמיר כדברי שניהם ודוקא ע״י גדול שאינו סומך על שלחן אביו והא דכתב בסמוך וקטן שאינו סומך על שלחן אביו חשוב כגדול ונראה דזה מיירי בדיעבד משום דס״ל דברי הרא״ש שעיקר ודוקא לכתחלה חושש רבינו לדברי הרמב״ם אבל בדיעבד סמכינן אהרא״ש אף לקולא וכ״ש לחומרא ולכך כתב וגדול הסומך על שלחן אביו חשיב כקטן שהוא כדברי הרא״ש לקולא ולחומרא וב״י שכתב דבדיעבד כל אחד חשוב גדול נראה דב״י כתב לפי סברתו שסבר דברי הרמב״ם עיקר וק״ל כנ״ל:
(ט) ומ״ש ואינו מזכה להם ע״י בנו ובתו הקטנים וכו׳ ע״ל סי׳ שס״ו היאך היא המסקנא:
(י) ומ״ש ואשתו פסק רב אלפס ור״י שמזכה להם על ידה וא״א הרא״ש כתב שאינו מזכה על ידה טעמו כיון דבע״ח אין מזכין על ידה אלא כשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחרינא ובע״ת דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אע״ח כשאין לה בית בחצר עכ״ל ולפי זה מודה הרא״ש שאם אינו מעלה לה מזונות כיון דצריכה לעשות ע״ת לעצמה דמזכין נמי על ידה שהרי צריכה לזכות לעצמה ופשוט הוא והר״ן דחה ואמר דהא דאוקימנא התם כשיש לה בית באותה חצר ה״מ לר״מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אבל לרבנן לא צריכינן דאית לה בית וכו׳ הלכך מצי מזכה ע״י אשתו עכ״ל ומביאו ב״י ופסק הלכתא דשרי לזכות ע״י אשתו ודע שמ״ש רבינו דרב אלפס התיר לזכות ע״י אשתו כך כתוב בספרי הרי״ף ישנים אבל מזכה ע״י בנו וכו׳ וע״י אשתו כדאמרי׳ לענין שבת אבל בספרי הדפוס שבידינו כתבו תוס׳ וז״ל ואוקמינן להאי דקתני ע״י אשתו פ׳ אלו נדרים (נדרים פ״ח) שיש לה לאשתו חצר באותה מבוי והיא שרויה לבדה מגו דזכיא לגופה זכיה נמי לאחריני אבל איתתא דיתבה בהדי בעלה בחצר אחת לא זכיא מידי לאחרינא דקי״ל יד אשה כבעלה ואע״ג דהתם משמע דלר״מ הוא דצריך לרבנן לא צריך מיהו כיון דרב קאמר התם כר״מ קי״ל כרב באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא דכ״ע יד אשה כבעלה ובע״א פליגי דאשתכח דלד״ה צריך שיהא לה חצר ואותה חצר נתנוהו לה ע״מ שאין לבעלה רשות בה וכדרבנן דלר״מ לא משכחת לה שיהא לה חצר שלא יהא שלו דקאמר במשנה פ״ק דקדושין (דף כ״ב) בכסף ע״י אחרים ובשטר ע״י עצמו דקנייה רבו בכל ענין אלא אליבא דרבנן וכיון דחצר שלה ולא לבעלה ומקבלת פרס ואוכלת במקומה דינא הוא דצריכה לערב כר״י ב״ב דאמרינן בפרק הדר (עירובין ע״ג) דאוסר בנשים אבל בעירוב תבשילין דלא שייך לא מציא זכיא לאחריני מש״ה לא תנן (פ״ד דמסכת מעשר שני ועיין בפ״ק דקידושין דף כ״ב) גבי מערים אדם על מעשר שני ע״י אשתו אלא בשיתופי מבוי בלבד כדאמרינן לענין שבת עכ״ל והגה״ה זו חולקת אפסק האלפסי דמתיר לזכות ע״ת ע״י אשתו ומהרש״ל הקשה דהיאך תלינן הא דאוקימנא התם כשיש לה חצר וכו׳ בפלוגתא דר״מ ורבנן דהלא מפורש בנדרים לשם דמותיב אמתני׳ דבפרק חלון דתני בה ומזכה ע״י אשתו מדתניא להדיא דאין זכין להן ע״י אשתו ומסיק רב אשי מתניתין בשיש לה חצר וכו׳ אלמא דהך אוקימתא אינו תלוי כלל בפלוגתא דרב ושמואל אי הלכה כר״מ או כרבנן וכן פי׳ התו׳ והרא״ש לשם להדיא גם הר״ן כתב להדיא בנדרים דאין תלוי האי אוקימתא במילתא דרב וכו׳ והאריך ודחה לדברי הר״ן דבפ״ב די״ט ולע״ד גברא קא חזינא תיובתא לא קא חזינא דאין ספק דהוה מצי לשנויי מתניתין כרבנן ברייתא כר״מ דהא פשיטא דלרבנן דאין יד האשה כיד בעלה יכול לזכות על ידי אשתו אלא דניחא ליה לתלמודא לאוקמי מתניתין כר״מ משום דסתם מתניתין ר״מ דמה״ט פריך ר׳ זירא ממתני׳ דחלון אמתניתין דנדרים אליבא דרב כדפי׳ רש״י לשם אבל ברייתא דאין זכין להן על ידי אשתו פשיטא דכר״מ אתיא ולא כרבנן כדפי׳ ואיתא לדברי הר״ן בפ״ב די״ט דלא כמהרש״ל ואיתא נמי למ״ש בהגהות דאלפסי שבדפוס ומ״מ לענין הלכה נקטינן אעפ״י דלכתחילה אין לזכות על ידי אשתו בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכדלעיל בסימן שס״ו:
הַמְעָרֵב לַאֲחֵרִים צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר. וְכָל מִי שֶׁמְּזַכִּים עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת, מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין; וְכָל מִי שֶׁאֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בְּאוֹתוֹ עֵרוּב, אֵין מְזַכִּין עַל יָדוֹ בָּזֶה {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס״ו.}
(כ) הרי״ף והרא״ש שם מהא דציינתי לעיל בסימן שס״ד
(יא) המערב לאחרים וכו׳. וביש״ש כ׳ דאם אין אשתו אוכלת עמו אף על פי שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו ולכן מזכה על ידה מגו דזכיה לנפשה זכי׳ לאחרינא ול״ד לעירובי חצירות דהתם בבע״ה תליא מלתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ״ל וא״כ צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעו׳ לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמן:
(יט) ס״י המערב כו׳ – עירובין פ׳ א׳:
(כ) וכל מי כו׳ – דחד טעמא להו דצריך לזכות ע״י אחר וכל שידן כידו ר״י לערב ע״י:
(לג) צריך לזכות להם – כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע״ז לבשל:
(לד) מזכין על ידו בע״ת – ובהני דאיכא פלוגתא שם כגון באשתו שמעלה לה מזונות או בבנו גדול שסמוך ע״ש שמסקינן שם דבדיעבד סומכין לקולא ה״ה הכא וכתבו האחרונים דכ״ז באשתו שאוכלת עמו אבל אם מעלה לה מזונות והיא מבשלת בפ״ע א״כ אינה נטפלת בתר קדירת הבעל וצריכה עירוב באפי נפשה ומיגו דזכיא לנפשה יכול לזכות ע״י גם לאחרים:
(סז) [סעיף י׳] המערב לאחרים צריך לזכות להם וכו׳ כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך ע״ז ולבשל מיו״ט לשבת, אבל באינו רוצה לערב על אחרים א״צ לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו׳ ב״י:
(סח) שם. צריך לזכות להם ע״י אחר וכו׳ וכתב שם היש״ש דאם אין אשתו אוכלת עמו אעפי׳ שמעלה לה מזונות צריכה עירוב כיון שאינה אוכלת מתבשילו. ולכן מזכה על ידה מגו דזכייה לנפשה זכייה לאחרינא. ול״ד לעירובי חצירות דהתם בבע״ה תליא מילתא אבל הכא כל מי שאוכל מתבשיל אחר צריך עירוב אחר עכ״ל ואך צריך להניח עירוב בעד האלמנות שאין יודעות לערב בעצמן אבל היודעים צריכים לערב בעצמם. מ״א ס״ק י״ב. א״ר או׳ י״ד. ר״ז סוף או׳ ח״י. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ כ׳ מ״ב או׳ ל״ד:
(סט) ומנהג עיר קדשנו ירושת״ו לשלוח הב״ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו ע״ת לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבה״ב הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו׳ וזהו בתורת שליחות אך בנ״ד כעת לא ברירא לי אי מצו לברך על העירוב. חיים שאל ח״א סי׳ ע״ד או׳ ד״ן. והב״ד בס׳ התקנות ומנהגים של ירושת״ו בדיני יו״ט או׳ ע״ה ובן א״ח פ׳ צו או׳ ז׳ ומיהו כעת לא מצאתי מנהג זה בירושת״ו ואפשר מפני שרבו אכלוסין. ולענין הברכה אם יכול הבעה״ב לברך והשליח עושה המצוה כבר כתבנו לעיל סי׳ תל״ב או׳ כ״ו שיש פלוגתא בזה יעו״ש. ומיהו הכא יכול לתקן שיברך בעה״ב וילמדו אותו שיאמר בדין עירובא יהא שרי לן וכו׳ בלשון שמבין וכמ״ש מור״ם ז״ל בהגה לקמן סעי׳ י״ב יעו״ש. ועיין לעיל או׳ נ״ח:
(ע) שם. צריך לזכות להם ע״י אחר וכו׳ אבל בני ביתו האוכלים מעיסתו ומתבשילו א״צ לזכות להם והם מותרים לעשות כל מלאכת אוכל נפש מעיו״ט לשבת ע״י עירובו של בעה״ב לפי שהן טפלין לבעה״ב ונגררין אחריו כיון שהם אוכלים מאכליו ואעפ״י שאין אוכלין מתבשיל אחד מ״מ כיון שהתבשיל שהן אוכלים הוא שלו הרי הן טפלין אצלו ויוצאין בעירובו. יש״ש פ״ב דביצה סי׳ יו״ד. ר״ז או׳ ח״י. מק״ק או׳ כ׳ מ״ב או׳ נ״ו:
(עא) שם. צריך לזכות להם ע״י אחר וכו׳ וכתב הרב גן המלך סי׳ ק״ך דמי שהוא רגיל לערב לאחרים א״צ לזכות לאחרים יע״ש והב״ד י״א בהגה״ט. והרב כס״א או׳ ג׳ חלק עליו דכתב דאין לסמוך עליו אפי׳ בדיעבד יעו״ש. אמנם הרב חיד״א בס׳ טוב עיין סי׳ ח״י או׳ ץ׳ כתב דבדיעבד יש לסמוך על הרב גן המלך יעו״ש. והב״ד השע״ת:
(עב) שם הגה. ועיין לעיל סי׳ שס״ו. סעי׳ יו״ד ובדברינו לשם בס״ד:
(כז) על ידי אחר – כאמור, העירוב הוא התחלה סימלית של הבישול לשבת כבר מערב יום טוב. ולכן כאשר מערב אדם בעבור אחרים הוא צריך להקנות להם את העירוב, כדי שהעירוב ייחשב כבישול גם בעבורם. ההקניה נעשית על ידי כלל הִלכתי שנקרא ״זכין לאדם שלא בפניו״, ופירושו: אדם נחשב שליח עבור חברו גם אם לא מונה לכך, כדי לעשות לו טובה1. וכיוון שאדם לא יכול להעביר בעלות על חפציו לאחֵר בלי מעשה קניין, יש צורך לעשות קניין באמצעות אדם נוסף, כדי לזכות את העירוב לכל הנצרכים לו.
(כח) בעירובי תבשילין – בדיני זכייה רגילים רק גדול יכול לזַכּות לאחר2. אולם בעירוב תבשילין, היות שכל הדין הוא מדרבנן, גם קטנים שיש להם דעת יכולים לזכות. אולם אינו יכול לזכות על ידי בניו הקטנים הסמוכים על שולחנו, כי אינם נחשבים אנשים אחרים כלל. ועל ידי אשתו ובניו הגדולים יכול לזכות מעיקר הדין, ואפילו סמוכים על שולחנו, כיוון שיש להם עצמאות קניינית; אולם לכתחילה כדאי להימנע מכך, כיוון שיש אומרים שכל מי שכלול בעירוב בעל הבית קודם להקניה אינו נחשב אחר, ולשיטתם אשתו ובניו הגדולים הסמוכים על שולחנו אינם יכולים לזכות בעירוב בעבור אחרים3.
1. דין זה מבוסס על כך שיש קשר בין כל היהודים, וכל אחד עושה את השאר שליחים לטובתו.
2. שו״ע חושן משפט רמ״ג, יד. וזאת משום שכאמור, דין ״זכין״ מבוסס על שליחות, ורק גדול יכול להיות שליח.
3. העניין התבאר בהרחבה בהלכות עירוב חצרות. ראה סימן שס״ו סעיף י.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהב״חשולחן ערוךמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(יב) כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונוטלו הזוכה מידו וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מי״ט לשבת ולכל בני העיר הזאת או למי שירצה לפרט.
בית יוסףב״חשולחן ערוךבאר הגולהט״זאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטו
(כב) כיצד הוא עושה לוקח העירוב בידו ונותנו למי שיש לו זכות וכו׳ דבר פשוט הוא דברוצה לערב על אחרים מיירי ומפני כך צריך לזכות דאילו באינו רוצה לערב על אחרים אינו צריך לזכות כלל אלא לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לנא לאפויי וכו׳ כתב הר״ן בפ״ב דביצה צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוספתא גבי עירובי חצירות ורבי׳ לא הזכירו כאן לפי שסמך על מ״ש בסימן שס״ו לגבי עירובי חצירות דמשם נלמד לע״ת:
(כג) ואומר בדין יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא וכו׳ הרי״ף והרמב״ם לא כתבו אלא לאפויי ולבשולי וכתב ה״ה יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר וכ״כ בעל ההלכות למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב״א שכן ראוי לומר עכ״ל וכ״כ הרא״ש והר״ן בפ״ב דביצה גבי מתני׳ דג׳ דברים ר״ג מחמיר כדברי ב״ש ואכתוב דבריהם לקמן בס״ד:
(יא) כיצד הוא עושה וכו׳ לעיל קאי דקאמר מצוה על כל אדם לערב וגם מצוה על כל גדול וכו׳ וכדי לפרש כיצד יעשה הגדול אמר דנותנו למי שיש לו זכות וכו׳ דאילו במי שמערב לעצמו לוקח העירוב בידו ומברך ואומר בדין יהא שרא לנא לאפויי וכו׳ ועכשיו נהגו כל העולם לזכות לכל בני העיר ומברכין ג״כ בלשון זה שכתב רבינו וכמ״ש בכל הסידורים ומ״ש לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא כ״כ הרא״ש לשם שכך נהגו אעפ״י שלא תקנו אלא לעיקר סעודה היינו דא״צ לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב עכ״ל וזה שלא כדעת הרי״ף והרא״ש דלא כתבו אלא לאפויי ולבשולי. ודע דמהרש״ל בתשובתו סי׳ ע״ח למד מדברי הרא״ש דאסור לשחוט בי״ט שני לצורך שבת אפי׳ עושה ע״ת כיון שלא התנה ולא פי׳ ולשחוט דכי היכי דצריך להתנות ולומר ולאדלוקי ולא הוי בכלל ולמעבד כל צרכנא הכי נמי כ״ש שחיטה ואף עפ״י דבתשובת הרא״ש מפורש דיכול לשחוט דחה ואמר דהיינו דוקא דהזכיר בע״ת לשחוט ע״ש ושרי ליה מאריה דאין ספק דמותר לשחוט כמפורש בתשובת הרא״ש בסתם ולא דמי למאי דמצרכינן לפרש ולאטמוני ולאדלוקי שרגא דהתם כיון דאפשר לאפות ולבשל לצורך שבת וא״צ להטמין וכן אפשר בלא הדלקת נר שאין זה מעיקר הסעודה אבל לשחוט פשיטא שהיא בכלל ולבשולי שאי אפשר לבשל אם לא ישחוט תחלה וכן שאר מלאכות הפשט ומליחה וכל המלאכות שקודמין לבישול דאין צריך להתנות עליהן בפירוש לפי שהן בכלל ולבשולי ובזה מיושב במה שהוסיפו לומר ולמעבד כל צרכנא דקאי על מ״ש תחלה לאפויי וכו׳ ובא לומר שהוא מתנה על ד׳ מלאכות אלו אפייה ובישול והטמנה והדלקת הנר שיעשה ג״כ כל מה שצריך עוד מלאכה לצורך תשלום אלו הד׳ מלאכות וכדפי׳ ולפע״ד דחזר בו מתשובה זו בחבורו כיון שלא הזכיר דין זה לשם:
חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִיַּד הַזּוֹכֶה, וּמְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב וְאוֹמֵר: בְּדֵין יְהֵא שָׁרֵי לָן לַאֲפוּיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוּנֵי וּלְאַדְלוּקֵי שַׁרְגָּא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, לָנָא וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לְכָל בְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת. {הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, יוּכַל לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן לע״ז שֶׁמֵּבִין (מַהֲרִיל).}
(כב) גם זה ציינתי שם
(יא) ולאדלוקי שרגא – משמע דאם לא התנ׳ זו אסור להדליק מי״ט לשבת וכ״כ התו׳ בפ״ב דף כ״ב מדאמרי׳ מי שלא הניח ע״ת כו׳ מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע״ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו׳ ואם בשביל הדלקה לא התנ׳ משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי׳ דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ״ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח״כ ולמיעבד כ״צ ונ״ל מדאי׳ בפ״ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב״ש ומקשי׳ אי אנח ע״ת אמאי אסור לב״ש ומשני רבא שאני הטמנ׳ דמוכח׳ מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני׳ אומר בש״א אין אופין אא״כ עירב בפת ואין מבשלין אא״כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא״כ היו לו חמין טמוני׳ מבע״י הא אם היה לו מיהו עביד ואע״ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש״י אפה ובישול מבע״י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני׳ היא אליבא דב״ש מזה אנו לומדי׳ מדברי ב״ש וב״ה דאפי׳ לב״ה דסגי להו בתבשיל א׳ על הכל מ״מ לענין הברכ׳ צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש״ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א׳ גרע טפי דמרא׳ בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא״כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ״צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר״א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע״כ צריך להזכיר ב׳ דברים אלו בהדי׳ אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי׳ ע״ת עליה וא״כ ע״כ צריך להזכיר בברכ׳ גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא״כ ה״ל כמו עירב לזה ולא לזה לב״ש לענין שצריך ע״ת לכל מין בפ״ע ה״נ לב״ה לענין הזכרה בברכה דע״כ ל״פ ב״ה אלא שדי במין א׳ אבל עכ״פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק׳ ל״ל למיעבד כ״צ כיון שהזכיר בפי׳ מה שצריך לו נ״ל דהך למיעבד כ״צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא״ל ל״ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי׳ ולא כללם ג״כ בלמיעבד כ״צ נ״ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ׳ שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע״ג דאידחא תירוצ׳ דרבא כמ״ש הא ל״ק דא״כ לא אידחי אלא לענין דל״ת דבאמת לא מהני ע״ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת׳ אבל לענין ברכה ודאי אמרי׳ לכ״ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי׳ למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה״ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג׳ בטיהרא מאי אהני וה״א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ״צ ע״כ זכרו בפי׳ להני תרוייהו ובנוסח ה״ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש״ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ״צ ודבר זה נ״ל הגון כפתור ופרח: אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ״ש דע״ת מועיל להתיר שחיטה מי״ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי׳ בפוסקים מ״מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ״צ כמ״ש וכ״מ בתשו׳ הרא״ש שמביא ב״י בסמוך וז״ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ״ל הרי בהדי׳ דע״ת מתיר גם השחיטה אלא שרש״ל כתב בתשו׳ סימן ע״ח דאסור לשחוט בי״ט לשבת מכח ע״ת וראייתו שם דע״ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי׳ כמ״ש התו׳ והרא״ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ״ש הרא״ש בתשוב׳ שאינו יכול לשחוט מי״ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו׳ אלמא דמותר לשחוט ביום ו׳ אין זה ראייה דהוא כ׳ לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע״י מ״ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי״ף וסייעתו ולא בא באות׳ תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי״ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי״ף וסוברים כל שלא התנ׳ בפי׳ אסור לעשות א״כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא״ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע״ת ולשחוט דשרי לד״ה עכ״ל וכתב עוד שא״ל דשחיט׳ הוה בכלל למיעבד כ״צ דזה אינו שהרי ה״ג כתבו למיפ׳ ובשולי ולמיעבד כ״צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל״ל לומר ולאדלוקי וכ״ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ״צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ״ה צריך להזכירו ולא אמרי׳ שנכלל בלמיעבד כ״צ כ״ש שחיטה עכ״ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ״מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת׳ דמ״ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע״ת בפי׳ א״כ למה לא תקנו באמת להזכי׳ דבר זה בברכ׳ כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט׳ בי״ט ה״ל להכניסו גם בנוסח ע״ת ומ״ש דהרא״ש כ״כ לנוס׳ הרי״ף כו׳ הוא דבר בטל שבהדי׳ זכר הרא״ש בפ״ב הנוסח כמו הטו׳ ממש ובחבורו של רש״ל פ״ב סי׳ כ״ז כ׳ הוא עצמו וז״ל ואע״ג דהרי״ף ורמב״ם לא הזכירו אדלוקי שרג׳ מ״מ דברי הרא״ש עיקר כו׳ עכ״ל. ובזה נסת׳ גם מ״ש אח״כ ועוד דאפש׳ דהרא״ש מיירי שהתנ׳ בהדי׳ על השחיט׳ כו׳ זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ׳ שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא״ש אלא לומ׳ דמה שמות׳ בי״ט שני לעשות לשבת לא יעש׳ בי״ט ראשון א״כ למה נקט שחיט׳ לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ׳ דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ״ש אח״כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ״צ א״כ הויין דברי חכמי׳ כחוכא ואיטלולא דל״ל נוסח זה למיעבד כ״צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ״ש גם מו״ח ז״ל חלק על רש״ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא״כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ״ש נר של שבת ולפי מ״ש הכל ניחא בפי׳ מרווח בס״ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי״ט לשבת אם הניח ע״ת כנלע״ד ברור.
(טז) ולאטמוני וכו׳. ואם רוצה לשחוט אסור עד שיאמר בפירוש ולשחוט (תשובת רש״ל ע״ח), והב״ח והט״ז השיגו עליו באריכות וכן נראה לי מוכח מרבינו ירוחם דף ל״ג ע״א ומכל מקום לכתחילה טוב לאומרה:
(יז) מיום טוב לשבת וכו׳. ואם חל יום ראשון ביום ששי דאז ליום טוב שני שהוא שבת מבשל טפי משאר שבת (ט״ז). ופשוט דיחיד שמערב לעצמו אין אומר ולפלוני וכו׳ או לכל העיר וכו׳ ועוד דהא לא מהני כשאין נותנין ליד אחר כדלעיל ועולם טועין ואומרים כל הנוסח נכון שיאמר מיום טוב לחבירו ומיום טוב לשבת:
(יח) [לבוש] אסור וכו׳. ואפילו עבר ובישל אסור ליהנות ממנו עד אחר שבת, ולא דמי לסעיף כ״ג דאם עבר מותר דשאני הכא דאפשר לבשל בערב שבת (רש״ל), ואינו מכיר חילוק זה כלל וכל שכן שאין איסור לאוכלו על כל פנים ביום טוב (ט״ז), ואם לא בישל בערב שבת משמע דלכולי עלמא מותר בשבת וכן משמע בשיירי כנסת הגדולה:
(יט) [לבוש] טוב יותר וכו׳. משמע כשיודע שאי אפשר לו לבשל ביום חמישי אבל בערב שבת אוסר וכן מגן אברהם מסתפק בזה דהוי כמו אם יום טוב ביום חמישי וביום ששי הוא חול ויש אונס שאין יכול ליאפות ביום ששי דאסור ליאפות ביום חמישי לשבת על ידי עירוב וכן משמע בתשובת הריב״ש סימן ט״ו שלא תיקנו עירוב תבשילין בזה:
(יא) צרכנא – כתב רש״ל אם לא התנה בפירוש ולשחוט אינו יכול לשחוט ביום טוב לשבת וט״ז חולק עליו והעלה דאין להשגיח עליו לאסור השחיטה מיום טוב לשבת אם הניח עירוב תבשילין ע״ש וכ״פ הב״ח וכ״מ בתשובת גינת ורדים חא״ח כלל ד׳ סימן ד׳ דא״צ לפרש ולשחוט. והשכנה״ג בהגהת ב״י אות י׳ כתב דלכתחלה ראוי לומר בפירוש ולשחוט ושכן נוהג הוא ז״ל ועיין יד אהרן:
(כב) סי״ב חוזר כו׳ – ירושלמי הנ״ל:
(כג) ולאטמוני ולאדלוקי שרגא – שכל אלו א״א לעשות בלא עירו׳. לאטמוני. כמש״ש כ״א ב׳ ואי דלא אנח ע״ת מ״ט דב״ה. ולאדלוקי. כמ״ש מי שלא הניח כו׳. ומדליקין לו את הנר. מ׳ נר א׳ כדי חייו וע״ל סי״ט:
(כד) ולפלוני ופלוני – כ״מ בירושלמי הנ״ל וכן בירושלמי פ״ב די״ט הלכה א׳ דר׳ אמר עלי ועל מי שלא עירב כו׳ ושם ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן צ״ל עלי ועל מי שלא עירב:
(כה) ומי שאינו כו׳ – בין לטעמא דרבא כדי שיבריר כו׳ בין לטעמא דרב אשי כדי שיאמרו כו׳. צריך שיבין ויוצא בו:
(ה) ט״ז י״א נזכר תרתי אותן דמוכחי מילתא כצ״ל:
(ב) סעיף י״ב ומברך על מצות עירוב. אם רוצה לערב ב׳ עירובים ע״ח ועירו׳ תבשילין. מברך ברכה א׳ לשתיהן ואומר על מצות עירובין ת׳ מהר״ם די בוטו״ן סימן ל״ח (נרשם כן לעיל סימן שס״ז):
(ג) (בש״ע סעיף י״ב) חוזר ונוטל מיד הזוכה כו׳ עיין בבר״י בשם טור ברקת שכתב לא כך נהגו רבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ואומר בדין עירובא כו׳ ולכל בני המדינה ואח״כ נותן העירוב ביד המזכה ואומר לו זכה כו׳ אך השבלי לקט והטור כתבו כהש״ע ע״ש עיין בגן המלך סימן ס״ב שדעתו שמי שהוא רגיל לערב לאחרים א״צ לזכור לאחרים וראי׳ מפרק כל הגט בסופו דאוקימנא במכירי כהונה כו׳ ע״ש ובקונטרס טוב עין (בסוף בשם הגדולים שחיבר מהר״י אזולאי) כתב שיש מי שחולק עליו ודחה ראייתו עפ״י הרשב״א והריטב״א ז״ל והמחבר כתב דבדיעבד יש לסמוך על מ״ש בגן המלך ע״ש:
(ד) שם ומברך על מצות עירוב ואם עושה עירוב חצירות ועירוב תבשילין יחד עיין לעיל סי׳ שכ״ו מה שכתבתי בזה וכ״כ בשו״ת פרי האדמה דסגי בברכה אחת ומברך על מצות עירובין וע״ש סי׳ ע״ב בשיעור העירובין:
(לו) ואומר בדין יהא שרא לן וכו׳ – ומוכח דעת הרמ״א לקמן בסעיף כ׳ דאמירה זו מעכב ויש חולקין בזה ואומרים שאין זה אלא לכתחלה הא אם שכח ל״ל בה כיון שהכין תבשיל להתיר לו הבישול ויתבאר לקמן בסעיף כ׳:
(לז) לאדלוקי שרגא – ויש שכתבו גם לאפוקי [והיינו הוצאה] מיהו בדיעבד אם לא הזכירן להני תרתי לכו״ע אין להחמיר דנכללים בלמעבד כל צרכנא:
(לח) למעבד כל צרכנא – ושוב מותרין כל המלאכות וכתבו האחרונים דגם שחיטה נכללת בזה ומ״מ לכתחלה טוב לפרט בבהדין גם שחיטה:
(לט) ומי שא״י בלה״ק וכו׳ – שהרי צריך לומר שסומך ע״ז ואם אינו מבין מה שאומר א״כ לא סמך עליהם בפיו:
(מ) יכול וכו׳ – כלומר צריך לומר:
ומברך על מצות עירוב – ואם מניח עירוב בשליחות והתבשיל הוא של המשלח אם צריך לברך עליו כתב הגר״ז שתלוי בזה אם האמירה הוא עיקר יש לו לברך אבל למאן דס״ל דהאמירה אינו מעכב כלל אין לו לברך מאחר שאין עושה כלום עיי״ש:
(עז) [סעיף יב׳] חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו׳ כ״כ הטור. וכ״כ בשה״ל. וכ״כ בדרשות מהרי״ל ה׳ ע״ת. וכ״כ הלבוש. וכ״כ האחרונים. אמנם בטור ברקת כתב דלא כך נהגו אבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו ומברך ואומר בדין עירובא וכו׳ ולכל בני המדינה. ואח״כ נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר לו זכה וכו׳ ומגביהו וכו׳ יעוש״ב. וכ״מ מדברי פסיקתא פ׳ בשלח כ״י. והב״ד הברכ״י או׳ ה׳ והשע״ת וכ״ה מנהג האר״י ז״ל כמ״ש לעיל סי׳ שס״ו או׳ קכ״ד יעו״ש:
(עח) שם. ומברך על מצות עירוב. וקודם הברכה יאמר לשם יחוד וכו׳ הריני בא לקיים מצות ע״ת שתקנו חז״ל לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו׳:
(עט) שם. ומברך על מצות עירוב. ומי שרוצה לערב שני עירובין בבת אחת עירובי חצירות ועירובי תבשילין עיין לעיל סי׳ שצ״ה או׳ ד׳:
(פ) שם. ואומר בדין יהא שרי לן וכו׳ ודעת הרמ״א ז״ל לקמן בסעי׳ כ׳ דאמירה זו מעכב ויש חולקין דאין זה אלא לכתחלה כאשר ית׳ שם בס״ד:
(פא) שם. ולאטמוני וכו׳ ואם רוצה לשחוט אסור עד שיאמר בפי׳ ולשחוט. תשו׳ רש״ל סי׳ ע״ח, מיהו הב״ח והט״ז ס״ק י״א והגו״ר כלל ד׳ סי׳ ה׳ השיגו עליו יעו״ש. ומ״מ לכתחלה ראוי שיאמר בפי׳ ולשחוט. שכנה״ג בהגב״י או׳ יו״ד. מ״א ס״ק כ״א. א״ר או׳ ט״ז. שו״ג או׳ כ׳ מש״ז או׳ י״א. חמ״מ או׳ ח׳ וכתב שם החמ״מ בביאור או׳ ז׳ דכל אדם יאמר כן דאולי יצטרך איזה דבר לשחוט וגם השוחט יאמר כן יעו״ש. וכ״כ הר״ז או׳ ז׳ מק״ק סי׳ ל״ב או׳ ה׳:
(פב) שם. ולאדלוקי שרגא. וי״א די״ל ג״כ ולאפוקי (דהיינו הוצאה) הרשב״א בעה״ק שער ד׳ או׳ ב׳ מיהו בדיעבד אם לא הזכיר להני תריתי לכו״ע אין להחמיר דנכללין בלמעבד כל צרכנא. מ״ב או׳ ל״ז. ועיין לקמן או׳ קי״ב ואו׳ קכ״ב:
(פג) שם. מיו״ט לשבת. ואם חל יו״ט ראשון ביום ו׳ נכון לומר מיו״ט לחבירו ומיו״ט לשבת. ט״ז ס״ק י״ב. א״ר או׳ י״ז. חמ״מ או׳ ט׳ ר״ז או׳ ו׳ מק״ק שם או׳ ד׳ אמנם המחב״ר או׳ ה׳ כתב בשם תשו׳ הרי״ף סי׳ שי״ב שא״צ לומר כשחל יו״ט ב׳ בשבת למיפא ולבשולי מיו״ט לחבירו ומיו״ט לשבת כמ״ש הט״ז אלא רק מיו״ט לשבת כי ארחיה יעו״ש. וכ״ה המנהג שאין לשנות והטעם דחיישינן שמא יטעו ויסברו דמותר לבשל מיו״ט לחבירו ע״י עירוב:
(פד) שם. לנא ולפלוני וכו׳ ופשוט דיחיד שמערב לעצמו אין אומר ולפלוני וכו׳ או לכל העיר וכו׳ ועוד דהא לא מהני כשאין נותנין ליד אחר והעולם טועים ואומרים כל הנוסח. א״ר שם. ח״א כלל ק״ב או׳ י״א. ועיין לעיל או׳ ס״ו:
(פה) שם הגה. ומי שאינו יודע בלה״ק וכו׳ בין לטעמא דרבא כדי שיברור וכו׳ בין לטעמא דרב אשי כדי שיאמרו וכו׳ צריך שיבין ויוצא בו. ביאורי הגר״א ועיין לעיל או׳ ז׳:
(פו) שם בהגה. יוכל לאומרו בלשון לע״ז שמבין. עיין בר״ז בקו״א או׳ א׳ שמסתפק אי בעינן דוקא שיבין יעו״ש. וכ״מ מביאורי הגר״א שכתבנו באו׳ הקודם שצריך שיבין לשון העירוב. וע״כ יש ליזהר ולהבין את מי שאינו יודע לשון העירוב:
(ל) ומברך – בשם ומלכות.
(לא) ואומר – בסעיף כ׳ יתבאר שאם עירב ולא אמר כלום – לשיטת המחבר יצא ידי חובה, ולדעת הרמ״א כאילו לא עירב. ואם פירט רק חלק מהמלאכות, לשיטת הרמ״א מותר להכין רק במלאכות שהזכיר.
(לב) בדין – תרגום: בעירוב זה יוּתר לנו לאפות לבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולפלוני ולפלוני, או לכל בני העיר הזאת.
(לג) ולאטמוני – הטמנה היא כיסוי תבשיל חם מכל צדדיו כדי לשמור על חומו. בהלכות שבת מפורט כי בשבת עצמה אסור להטמין כלל, ובערב שבת מותר להטמין בתוך דבר השומר על החום, אך לא בדבר המוסיף חום. והנחת עירוב התבשילין מתירה להטמין ביום טוב בעבור שבת.
(לד) ולאדלוקי שרגא – סתם הדלקת הנר היא הדלקתו מאש קיימת, ורק הדלקה כזו מתיר העירוב, שהלא אסור להוליד אש חדשה ביום טוב (ועיין דברינו בזה בתחילת סימן תק״ב). ונעיר כי בסעיף י״ט יתבאר ששונה דין הדלקת הנר משאר הכנות לעניין אם עירב ולא פירט שברצונו גם להדליק נר.
(לה) כל צרכנא מיום טוב לשבת – הכוונה במשפט זה למלאכות נוספות, שחיטה למשל
תמהני מדוע בפירוט המלאכות שרגילים לעשות להכנת האוכל לא מזכירים את השחיטה, שהיא מלאכה גמורה. ואולי כללו זאת ב״כל צרכנא״ כיוון שישנם מלאכות רבות, וקשה להזכיר את כולם. והמגן אברהם (ס״ק כא, ובעקבותיו משנה ברורה ס״ק לח) כתב שאם מתכוון לשחוט לשבת טוב לומר גם ״ולשחוט״.
. וכן להכנה שאין בה מלאכה מיום טוב לשבת, כסידור השולחן. ונראה שבכך הכל יודו שהדבר הותר בעירוב אף אם לא נאמר בפרוש, היות ואין זו מלאכה של ממש.
(לו) לכל בני העיר הזאת – תוספת זאת נאמרת על ידי גדול העיר. ואם סתם אדם אמר זאת – אינו מועיל אלא אם כן הקנה כדין, ואף אז יועיל רק למי שיודע שהניח עירוב גם עבורו.
(לז) בלשון לע״ז שמבין – כלומר: בלשון שמבין. ואם אמר בלשון שאינו מבין יש שפסקו שנעשה כמי שלא אמר. וכאמור, יתבאר בסעיף כ׳ כי מי שהניח ולא אמר, לשיטת המחבר יצא, ולרמ״א אינו יכול לסמוך על העירוב.
 
(יג) ואף על פי שהניח עירוב כתב א״א ז״ל שאינו יכול לבשל מיום טוב הראשון לשבת וכ״כ בעל העיטור.
בית יוסףשולחן ערוךבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטו
(כד) אע״פ שהניח עירוב כתב א״א ז״ל שאינו יכול לבשל מיו״ט ראשון לשבת כ״כ בתשובה ונתן טעם משום דודאי יום ראשון עיקר ויו״ט שני אינו אלא משום גזירה וכו׳ וכיון שאפשר לו לשחוט בב׳ שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש וכ״כ רבינו ירוחם בשם המפרשים וכ״כ הר״ן בפ״ב בשם רבינו אפרים דאינו מבשל מיו״ט ראשון לשבת ונתן טעם משום דשבת קרובה התירו ע״י עירוב שבת רחוקה לא התירו וכ״כ ה״ה בשם העיטור וגם הרשב״א כתב בתשובה דאינו מבשל מי״ט ראשון לשבת על ידי עירוב מהטעם שכתב הירושלמי ואע״פ שכתב שמתוך גירסת הירושלמי הוא מסופק בדבר נקטינן ככל הנך רבוותא דפשיטא להו דאסור:
כתב הגה״מ דאיתא בירושלמי מי״ט לחבירו ומי״ט לשבת ופי׳ ראבי״ה כגון שב׳ ימים של י״ט הם שבת וע״ש ואשמעינן שצריך בעי״ט שניהם עכ״ל נראה שר״ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מיו״ט לחבירו ומי״ט לשבת שאע״פ שאינו מבשל אלא ביום א׳ לצורך יום אחר כיון שאותו יום שמבשלים לצרכו יש לו ב׳ שמות צריך להזכירו בב׳ שמותיו וקשה לי שאין הלשון מכוון דמשמע דבשני ימים הוא רוצה לבשל לצורך שני ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א׳ רוצה לבשל לצורך יום אחר וכך היה ראוי לומר מי״ט לחבירו שהוא י״ט ושבת והמרדכי בפ״ב דביצה כתב דברי ראבי״ה בע״א וז״ל והא דקאמר הירושלמי מי״ט לחבירו פי׳ ראב״יה כגון אם חל י״ט ע״ש ושבת אז צ״ל מי״ט לחבירו דהינו נמי מיום טוב לשבת ע״כ ולפ״ז אפשר דה״ק או יאמר מי״ט לחבירו או יאמר מיום טוב לשבת דבאיזה מהם שיאמר ש״ד ומצאתי כתוב שיתכן לפרש הירושלמי הזה כגון שחל סוכות בה״ו ואם הותיר פת ביום ה׳ יאכלנו ביום ה׳ אחריו שגם באותו יום יהיה י״ט אע״פ שיש ימי חול בינתיים צ״ל י״ט דהכנה שייך בה משום דסעודת י״ט חשובה מידי דהוי אביצ׳ ואי משום ימי היתר שבינתיים ודכוותייהו לענין ביצה שרי לא דמי דהתם ממילא הכא בידים ע״כ ודברי התוס׳ בריש ביצה בהפך שהרי כתבו דלא שייך הכנה אלא בביצה שהוא דבר חדש שלא היתה מעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא אבל דבר שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא כגון אפייה ובישול לית ביה משום הכנה:
אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לְשַׁבָּת.
(כג) טור בשם הרא״ש ובעל העיטור
(יב) מי״ט ראשון לשבת – פי׳ כשחל יו״ט יום ה׳ ויום ו׳ דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו׳ שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי״ט הראשון שהוא ודאי קודש משא״כ אם חל יו״ט יום ו׳ ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו׳ שהוא י״ט ראשון ע״י ע״ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש״ל דאפי׳ אם עבר ובישל ביום א׳ דהיינו ביום ה׳ דאסור לאכלו בשבת ול״ד למ״ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע״כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ״ש שאין איסור לאכלו עכ״פ בי״ט כתבו הג״מ דאיתא בירוש׳ מי״ט לחבירו ומי״ט לשבת ופי׳ ראבי״ה כגון ששני ימים הם שבת וע״ש ואשמועינן שצריך בעי״ט שניהם עכ״ל וב״י הביא זה וכתב ע״ז נראה שר״ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי״ט לחבירו ומי״ט לשבת אף ע״פ שאינו מבשל אלא ביום א׳ לצורך יום א׳ כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב׳ שמות צריך להזכירם וק״ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב׳ ימים רוצה לבשל לצורך ב׳ ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א׳ מבשל לצורך יום א׳ וכך הל״ל מי״ט לחבירו שהוא י״ט ושבת כו׳ עכ״ל והאריך עוד ע״ז ולעד״ן הדברים כפשוטן דבאם י״ט ביום ו׳ ושבת ואומר למיעבד כ״צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי״ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי״ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע״ת ע״כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו״ט במותרות על של שבת כנלע״ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י״ט ראשון שהוא ביום ו׳.
(יג) אינו יכול לבשל. די״ט שני הוי ודאי חול מדאורייתא ולכן כשיכול לעשות בשני אסור לעשות בראשון ועוד דשבות קרוב׳ התירו שבות רחוק׳ לא התירו כדאי׳ ספט״ו דשבת ונ״ל דאם יודע שיהי׳ לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם דשרי לאפות או לבשל ביום א׳ ובלבד שהי׳ דעתו לכך בשעת עירוב וזה לטעם ראשון אבל לטעם שני אסור דהא ודאי אם י״ט ביום ה׳ וביום ו׳ הוא חול ויש אונס שאינו יכול לאפות ביום ו׳ דאסור לאפות ביום ה׳ לשבת ע״י עירוב ה״נ כה״ג וצ״ע, לכתחלה אין לערב אלא בעי״ט כדי שיברור מנה יפה לשבת (עס״א):
(יב) ראשון – היינו שחל יום טוב ביום ה׳ ו׳ משא״כ אם חל יום ו׳ ויום שבת פשיטא דמותר לבשל ביום ו׳ שהוא י״ט ראשון ע״י עירוב תבשילין. וכתב רש״ל דאפילו אם עבר ובישל ביום א׳ דהיינו ביום ה׳ דאסור לאכלו בשבת. וט״ז חולק עליו ומתיר לאכול בשבת וכ״ש שאין איסור לאכלו עכ״פ בי״ט ע״ש אם חל יום טוב יום ו׳ ויום השבת יאמר בע״ת למעבד כל צרכנא מיום טוב לחבירו ומיום טוב לשבת עיין ט״ז הטעם. ועיין מ״א שהניח בצ״ע דאם יודע שיהיה לו ביום שני אונס שלא יוכל לאפות כגון ביום אידם אי שרי לאפות או לבשל ביום ראשון אם היה דעתו לכך בשעת עירוב ע״ש:
(כו) סי״ג אע״פ כו׳ – עמ״א וכ״כ בשם ירושלמי דשבת קרובה התירו ע״י עירובי תבשילין ולא שבת רחוקה וע׳ בריב״ש:
(ה) ראשוי, עבה״ט וכתב הרדב״ז סימן תקצ״ד הביאו בר״י מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלו׳ ביום שחיטתן אינם יפים לאכול כמו הנשחטים מאתמול מותר לשוחטם ביום ראשון ע״ש ונרא׳ שר״ל כשצריך להם ביום ראשון או שיאכל ממנו קצת:
(מא) מיו״ט ראשון – פי׳ כשחל יו״ט ראשון ביום ה׳ דהא יכול לבשל ביום וי״ו שהוא יו״ט שני ואפילו אם יודע שיהיה לו אונס ביו״ט שני שלא יוכל לבשל בו ועירב מתחלה על מנת כן שיבשל ביום ראשון לא מהני דלא תקנו עירוב אלא מיום הסמוך לשבת ולא מיום שלפניו ובפרט בזמנינו שיום טוב שני כחול מדאורייתא שאלו היה יום חול בינתים בודאי לא מהני עירוב לבשל מיו״ט לשבת:
(מב) לשבת – ובדיעבד אם עבר ובישל או שגג ובישל דעת הט״ז להתיר כדלקמן סעיף כ״ג וכ״ש אם לא בישל מאכלים אחרים לשבת:
(פז) [סעיף יג׳] אינו יכול לבשל מיו״ט א׳ לשבת. כ״כ הרא״ש בתשו׳ (כלל פ״ג סי׳ ח׳) ונתן טעם משום דודאי יום ראשון עיקר ויו״ט ב׳ אינו אלא משום גזירה וכו׳ וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש. והר״ן (פ״ב דביצה) כתב הטעם משום דשבת קרובה התירו ע״י עירוב שבת רחוקה לא התירו. והב״ד ב״י. וכ״כ מ״א ס״ק י״ג. והמחב״ר או׳ ד׳ כתב טעם זה של הר״ן בשם כמה ראשונים יעו״ש. והנ״מ עיין באו׳ שאח״ז:
(פח) שם. אינו יכול לבשל מיו״ט א׳ לשבת. ומשמע מדברי הר״ן דאפי׳ אם א״א לבשל ביום שני אין לבשל ביום ראשון לצורך שבת וכ״מ דברי המחבר. עו״ש או׳ ט׳ וכ״כ מ״א שם דלטעם שני שהוא טעם הר״ן אסור יעו״ש. וכ״מ בביאורי הגר״א. וכ״ה דעת א״ר או׳ י״ט. וכ״פ הר״ז או׳ כ״ג והטעם כתב בקו״א או׳ ד׳ משום דרבים הם דסברי כטעם הר״ן והלכה כרבים יעו״ש. וכ״כ המחב״ר כמ״ש באו׳ שאח״ז יעו״ש. וכ״פ ח״א כלל ק״ב או׳ י״ב. מק״ק סי׳ ל״ב או׳ נ״א מ״ב או׳ מ״א:
(פט) שם. אינו יכול לבשל מיו״ט א׳ וכו׳ מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלים ביום שחיטתן אינם יפים לאכול כמו הנשחטים מאתמול מותר לשוחטן ביום ראשון הרדב״ז בתשו׳ סי׳ תקצ״ד. ברכ״י או׳ ז׳ אמנם המחב״ר או׳ ד׳ הרבה להשיב על דברי הרדב״ז הנז׳ וסיים על דין שכתבנו באו׳ הקודם שיש להחמיר כיון שכן הוא דעת כמה גדולים ומכ״ש שיש לאסור בנדון הרדב״ז בעופות שיותר טובים אם נשחטו מאתמול דודאי לא ישחטם ביו״ט ראשון יעו״ש. ומ״ש השע״ת או׳ י״ב לפרש בדברי הרדב״ז הנז׳ הוא מסברא דנפשיה יען שלא ראה דברי הרדב״ז בשורשם וגם לא דברי המחב״ר הנז׳:
(צ) שם. אינו יכול לבשל מיו״ט א׳ לשבת. ואם חל יו״ט ראשון יום הששי ועושים עירוב יום ה׳ פשוט שמבשל ביו״ט ראשון לצורך שבת והיו טועים בזה והרב כנה״ג בהגב״י מחי להו אמוחא יעו״ש. והב״ד מחבר או׳ ה׳ וכתב שכן מבואר בהדיא בתשו׳ הרי״ף סי׳ שי״ב דמותר יעו״ש:
(צא) שם. אינו יכול לבשל מיו״ט א׳ וכו׳ ואם עבר ובישל ביו״ט א׳ דהיינו ביום ה׳ לצורך שבת אסור לאכלו בשבת ואף דלקמן סעי׳ כ״ג בעבר ואפה אזלינן לקולא ה״מ התם משום דאין לו מה לאכול התירו לו בדיעבד אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לצורך שבת אסור ליהנות ממנו עד לאחר השבת מאחר דעבר אמילתא דרבנן. יש״ש פ״ב דביצה סי׳ א׳ והב״ד שכנה״ג בהגב״י או׳ י״א. וכתב ופשוט הוא דאם לא בישל יום ששי דמותר לאכול יום שבת. והב״ד השו״ג או׳ כ״א. וכ״כ א״ר או׳ ח״י. מיהו הער״ה או ז׳ תמה על דברי היש״ש הנז׳ דאיך לא זכר דברי מהר״ם והרמב״ם והרשב״א שהתירו במבשל מיו״ט לחבירו אע״ג דבידו לתקן דומיא דעבר ואפה והסכים הוא עמהם בסי׳ ט״ז יעו״ש. וכן הט״ז ס״ק י״ב כתב על דברי היש״ש הנז׳ דאינו מכיר חילוק זה כלל וכ״ש שאין איסור לאכלו עכ״פ ביו״ט. והב״ד א״ר שם. והחמ״מ בביאור או׳ יו״ד כתב הטעם להתירא דהלא מה״ת אין בו איסור דלא גרע ממבשל לשבת אלא קנסא הוא וכי משום קנסא דידיה דעבר אדרבנן נתיר לו לחלל יו״ט שני בחנם דהיינו לבשל שנית והוא יש לו מבושל דלדידיה שייך למקנס אבל יו״ט מאי עבידתיה ולמה נקנסיה ואדרבא זו היא קנסא דידיה בר בי בירב ליכול חמימי ואיהו יאכל קרירי עכ״ל. ובלא״ה הא פסק הש״ע לעיל סי׳ תק״ג סעי׳ א׳ ולקמן סעי׳ כ״ג דאם עבר ובישל מותר לאכלו וכ״פ היש״ש בעצמו פ״ב דביצה סי׳ ט״ז יעו״ש. ומאי שנא כיון דלא קנסו על המבשל במזיד ביו״ט וא״כ ה״נ תבשיל זה מותר לאכלו בין ביו״ט ב׳ בין בשבת אלא רק דעשה איסורא דרבנן וצריך תיקון ע״ז. ועיין לעיל סי׳ של״ד או׳ קל״ט:
(לח) מיום טוב ראשון לשבת – במקרה שיום טוב חל בימים חמישי וששי, התירו חכמים על ידי העירוב (שנעשה בערב יום טוב, כלומר ביום רביעי) להכין מיום שישי לשבת, ולא מיום חמישי. וזאת משני טעמים: ראשית, בזמננו יום טוב ראשון הוא מדאורייתא, והשני מדרבנן; והעדיפו חכמים להימנע ככל האפשר מהכנה ביום שעיקרו מהתורה. נוסף על כך, הלא כל ההיתר הוא משום הצורך לענג את השבת, ולכן ממילא רצוי לבשל כמה שיותר קרוב לשבת
נראה לי שזה פירוש דברי הר״ן ״שבת קרובה התירו, שבת רחוקה לא התירו״.
.
 
(יד) ויכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי״ט אחר.
בית יוסףפרישהב״חשולחן ערוךבאר הגולהט״זביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטו
(כה) ומה שכתב ויכול להניח העירוב ע״ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו לי״ט אחר ברפ״ב דביצה (טו:) בעי מ״ט תקנו ע״ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי״ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת ק״ו מי״ט לחול וכתב הרא״ש יראה דנפקא מינה בין אלו ב׳ הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי״ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי׳ קודם עי״ט וי״ט של סוכות שחל להיות בה׳ בשבת יכול לערב עי״ט עירוב א׳ לשבת זו ולשבת הבאה וכ״כ המרדכי בשם הירושלמי דע״ת של י״ט ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי י״ט האחרון וכ״כ הגה״מ וכ׳ עוד אבל להניח בי״ט א׳ שיועיל בכל י״ט שבאותה שנה לא ולא דמי לעירובי חצרות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו״ט ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו עכ״ל.
ויש להסתפק בדברי הרא״ש אם הוא סובר כדברי ההגהות ולפיכך כתב דבי״ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ולא כתב לערב בי״ט אחד שיועיל בכל י״ט שבאותה שנה או אם סובר דנקטינן כרב אשי ומפני כך כתב דבי״ט של סוכות יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה דאילו לטעמא דרבא אינו יכול לערב מי״ט ראשון לי״ט אחרון דכיון דמרחק כמה יומי אין לך שכחה גדולה מזו וכיון דהלכה כרב אשי לית לן למיחש לשמא יברור כלל ואם כן אפי׳ מי״ט אחד לכל י״ט שבשנה יכול לערב ומה שלא כתב הרא״ש כן היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כ״כ ומיהו אי מערב במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה אה״נ שיוכל לערב מיו״ט אחד לכל ימים טובים שבשנה לדעת הרא״ש וזה נראה יותר וכ״נ מדברי רבי׳ שסתם וכתב שיכול להניח העירוב ע״ד להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפי׳ לי״ט אחר והכלבו כתב יש לעיין אם יניח ע״ת קודם י״ט ב׳ ימים או יותר אם יועיל לו ועל זה כתב ה״ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג עי״ט בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם ע״ת מעי״ט וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא ועוד כיון דאין אופין [אלא] על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד י״ט בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין בתבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמא דכולהו אמוראי לא שייכי אלא עי״ט ועוד האריך בטעמו של דבר ולענין הלכה לכתחל׳ נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיון דמידי דרבנן הוא:
(ט) על דעת להיות סומך עליו כו׳ לכתחלה לא יסמוך עליו:
(יב) ויכול להניח עירוב ע״ד להיות סומך עליו כ״ז שהוא קיים אפילו לי״ט אחר זהו ע״פ מ״ש הרא״ש ריש פ״ב דרבא ורב אשי פליגי בהא מילתא והלכה כרב אשי דבתרא היא ומשמע דס״ל להרא״ש ורבינו דיכול לסמוך בכל י״ט שבאותה שנה וכן פי׳ ב״י אבל מהרש״ל השיג ואמר דאפי׳ לרב אשי צריך לערב בכל עי״ט ולא יועיל ע״ת דעי״ט ראשון לי״ט אחרון כ״ש דלא יועיל לכל י״ט שבאותה שנה וכן לא יועיל ע״ת כלל אף לאותו י״ט אלא היכא שעשה מעי״ט אבל כשעשאו קודם ערב יום טוב לא יועיל ואפי׳ לרב אשי וכן עמא דבר והאריך בזה מיהו אף על גב דהכי נהוג לכתחלה מ״מ כדאי הם הרא״ש ושאר הפוסקים לסמוך עליהן בדיעבד וכ״פ ב״י בספרו הארוך ובש״ע והכי נקטינן:
אִם הִנִּיחַ הָעֵרוּב עַל דַּעַת לִסְמֹךְ עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה קַיָּם, אֲפִלּוּ לְיוֹם טוֹב אַחֵר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יִסְמֹךְ עָלָיו לְיוֹם טוֹב אַחֵר, אֲבָל בְּדִיעֲבַד יָכוֹל לִסְמֹךְ עָלָיו.
(כד) כל בו בשם רבינו חננאל
(כה) כדעת רא״ש לטעמי׳ דרב אשי בע״ת שם בגמרא ט״ו
(יג) אם הניח וכו׳ – דאיתא בגמ׳ מ״ט תקנו ע״ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי״ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי״ט לשבת ק״ו מי״ט לחול וב׳ הרא״ש נ״מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי״ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי׳ קודם עי״ט וי״ט של סוכות שחל להיות בה׳ בשבת יכול לערב עי״ט עירוב א׳ לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב״י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר.
(כז) סי״ד אם הניח כו׳ – עט״ז ועהג״מ שדעתו דלי״ט אחרון מותר ולי״ט אחר אסור ודאי שיכול לערב לי״ט שני אלא שנסתפק ב״י אם יכול לערב ביו״ט אחר ג״כ ובירושלמי הנ״ל ג״כ מ׳ שיכול לערב על י״ט האחרון אם התנה עליו אלא שכל בו כ׳ בשם ר׳ נתנאל להחמיר משום דמתני׳ קתני מערב י״ט משמע דוקא מעי״ט ועוד דאין שייך טעמא כדי שיברור וכולהו טעמי ועב״י:
(מג) שיהיה קיים – כגון מעושן שמתקיים ימים הרבה:
(מד) לכתחלה לא יסמוך וכו׳ – דיש דעות בזה בין הפוסקים י״א דלטעם העירוב המובא בס״א יכול לערב בעיו״ט ולהתנות שיהיה לעירוב אף ליו״ט אחר אם יתקיים דאף דנמצא שהניח העירוב זמן רב קודם יו״ט ההוא לא איכפת לן כיון דעכ״פ כבר התחיל להכין לשבת ההוא מזמן קודם בימות החול וי״א דמצותו להניחו דוקא בערב אותו יו״ט שבא להתיר לבשל בו ואפילו אם הניח ב׳ או ג׳ ימים מקודם לא מהני והכריע המחבר דלכתחלה צריך להחמיר כדעה זו ובדיעבד סומכין על המקילין באיסור דרבנן:
(מה) יכול לסמוך – היינו כשהניח העירוב על יו״ט אחר ולא נזכר לערב שנית בעיו״ט סומך על עירוב זה לאפות ולבשל אבל אם נזכר קודם יום טוב צריך לערב שנית ולומר בהדין עירובא אבל לא יברך שנית:
לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים – ר״ל שכלל בתנאי של בהדין עירובא שבתות אחרות שיגיעו סמוך ליו״ט:
לכתחלה לא יסמוך וכו׳ – עיין מ״ב מש״כ דיש דעות בין הפוסקים וכו׳. דע דיש עוד דעה שלישית בין הפוסקים [והוא דעת מרדכי והגה״מ בשם הירושלמי] דליו״ט אחר אין יכולין לערב אבל לאותו יו״ט כגון שחל סוכות ביום ה׳ שיכול לומר עיו״ט שיהיה גם על שמיני עצרת [ועיין בביאור הגר״א דהעתיק דין זה ג״כ בשמם ובשם הירושלמי ורק דמסיק דמ״מ מחמיר הכלבו מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו״ט משמע דוקא מעיו״ט] אכן המחמירים דהיינו הכלבו בשם רבינו נתנאל מחמיר אף בזה עיין בב״י וע״כ יש להחמיר לכתחלה כפסק השו״ע. וגם משמע מב״י דלדעת המחמירין טוב לכתחלה לעשות התבשיל בעיו״ט גופא ולא מקודם אף שיניחו עיו״ט לשם עירוב דכן דייק מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו״ט וכו׳ אכן אם אין לו בודאי כשר אף לכתחלה אם רק הניחו לשם עירוב וכ״כ למעלה בס״ו בבה״ל עי״ש:
אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו – הנה הפוסקים לא ביארו אם די בכזית אחד או צריך כזית לכל יו״ט ולכאורה מסברא נראה דלא מהני אף דיעבד אא״כ יש בו שיעור כזית לכל יו״ט שיערב עליו דל״ד לעירובי חצרות דכ״ז שהוא קיים הרי כולם משותפין בו אבל כאן שתקנו שיכין תבשיל מעיו״ט כדי שיאפה ויבשל על סמך זה וכנ״ל בס״א וא״כ כאן שרוצה לערב עתה גם על יו״ט אחר צריך כזית יתירה בשביל אותו יו״ט דהלא נחשב כאלו הכין ליו״ט ההוא ג״כ מהיום ואיפה הכנתו אם לא יניח כזית יתירה בשביל יו״ט ההוא אכן מלשון המחבר על דעת לסמוך עליו משמע דעל כזית גופא סומך וכן נראה קצת מלשון הרא״ש שכתב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה וביותר נראה מירושלמי שכתב מערב אדם פת כביצה ותבשיל כזית וסומך עליו עד מוצאי יו״ט האחרון והעתיקו המרדכי להלכה וכן הגה״מ הרי משמע להדיא דעל כזית אחד סומך אף על יו״ט האחרון אם לא שנחלק דכל היו״ט עד יו״ט אחרון חשיב ליה כאחד וא״צ להכנה יתירה משא״כ מיו״ט לחבירו צריך על כל יו״ט כזית בפ״ע [ובאמת כן הוא דעת הגה״מ בעיקר הדין דדוקא עד יו״ט האחרון מהני עירובו ולא ליום טוב אחר כמבואר בב״י] היוצא לן מדברינו דבדיעבד יכול לסמוך על הירושלמי אף בזה דדי בכזית אחד אלא דמ״מ יש לדון דאולי רק לאותו יום טוב וכיון דמקור דין זה הוא מירושלמי הבו דלא להוסיף עלה וכדעת הגה״מ המובא בב״י אבל ליו״ט אחר
כן בלוח התיקון. בדפוסים: ״אחרון״.
דלדעת הכלבו א״א לערב כלל מקודם דצריך לבשל ולהניח בכל עיו״ט גופא וע״כ אף אם נקיל בדיעבד בעירוב שעירב עכשיו ליו״ט אחר אפשר דצריך דוקא שיהיה עכ״פ כזית יתירה בשבילו וצ״ע. אכן כ״ז אם מניח ואומר עכשיו בהדין עירובא בשעה שמניח לכל הי״ט הבאים לפניו אבל אם נשאר קיים הכזית וחוזר ואומר בהדין עירובא באותו עיו״ט פשוט דמהני אף בכזית אחד דהשתא הוא עירוב חדש:
(צב) [סעיף יד׳] אם הניח עירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן וכו׳ דהיינו שהתנה עליו בעת שאמר בדין עירובא יהא שרי לן וכו׳ שיהא סומך עליו גם ליו״ט אחר כל זמן שעירוב זה קיים. ועיין לקמן או׳ צ״ה:
(צג) שם. אפי׳ ליו״ט אחר. כגון סוכות שחל להיות ביום ה״ו והניח עירוב בערב סוכות לסמוך עליו גם ביו״ט אחרין או הניח בערב ר״ה שחל להיות ביום היו שיהיה עד אחר הסכות, לבוש, ואם יוכל לערב מיו״ט אחד לכל יו״ט שבשנה לדיעה זו בב״י הביא פלוגתא וכתב וזה נראה יותר שיוכל וכ״נ מסתימת דברי הטור יעו״ש. וכ״מ מסתמיות דברי הש״ע, וכ״מ מדברי הלבוש הנז׳ שכתב או הניח בערב ר״ה וכו׳ שמועיל גם לסוכות. ונ״מ שאם חל פסח ביום ה״ו והתנה עליו שסומך עליו לכל יו״ט שבשנה כל זמן שעירוב זה קיים שמועיל לו ג״כ לשבועות של אותה שנה שיחול ביום ו׳ לדיעה זו:
(צד) שם. לכתחלה לא יסמיך עליו וכו׳ משום דאיכא פלוגתא בזה כמ״ש לעיל או׳ ז׳ יעו״ש וה״ה אם מערב יום או יומים קודם עיו״ט אפי׳ אם מערב רק לידע אחד לכתחלה לא יעשה ובדיעבד יכול לסמוך עליו כמ״ש בב״י וכ״כ באו׳ הנז׳ יעו״ש. וכ״כ החמ״מ או׳ יו״ד. ר״ז או׳ ב׳ מק״ק סי׳ ל״ב או׳ ז׳ מ״ב או׳ מ״ד:
(צה) שם. אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו. ובלבד שיאמר כן בפי׳ כשהניחו שרוצה לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים אפי׳ ביו״ט אחר אבל אם לא אמר כן לא יסמוך עליו ואפי׳ הוא עודנו קיים. לבוש:
(צו) שם. אבל בדיעבד יכול וכו׳ היינו שכבר עירב ימים רבים קודם יו״ט ובעיו״ט ממש שכח או הזיד ולא עירב מותר לסמוך על ערובו ולבשל בתחלה מיו״ט לשבת אבל אם נזכר בעיו״ט יניח עוד עירוב או יקח עירוב הא׳ ויאמר עליו בדין עירובא יהא שרי וכו׳ אבל לא יברך עליו. וכן אם כשהניח העירוב התנה עליו שבעירוב זה יהא מותר לו לבשל ולאופות בכל יו״ט שיהיו בע״ש לצורך השבת שלאחריו אעפ״י כן צריך לערב כשיגיע עיו״ט שלפני השבת אלא שלא יברך עליו רק יאמר עליו בדין עירובא וכו׳ ואם לא עירב בעיו״ט סומך על עירובו הראשון כל זמן שהוא קיים וראוי לאכילה. ר״ז שם. מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ י״א. מ״ב או׳ מ״ה:
(לט) ליום טוב אחר – כלומר: מניח מראש את העירוב בעבור שני ימים טובים. כגון סוכות בחו״ל, במקרה שגם החג הראשון וגם שמיני עצרת חלים בימים חמישי ושישי.
(מ) יכול לסמוך עליו – יש ראשונים הסוברים שתקנת חכמים אינה דווקא להניח את העירוב בערב יום טוב, אלא כל שהתחיל בישולו בעבור שבת לפני יום טוב הרי זה מועיל, וביום טוב רק מוסיף על מה שכבר הכין. לשיטתם אפשר להניח ליום טוב אחד, ולהתכוון גם בעבור יום טוב אחר. לכתחילה אין לעשות כן, אלא להניח בערב יום טוב כפשט התלמוד; אולם בדיעבד (אם הניח בחג הראשון עירוב על דעת החג השני, ולא הניח בחג השני) אפשר לסמוך על המקילים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×